שעת אפס - פרק מספרה של טליה אפלבאום פלד

טליה אפלבאום פלד

הקדמה

"שעת אפס" הינו ממואר, המתאר את סיפורה של "החולה", פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה ויותר מכל – אמא – המתאשפזת להשתלת מח עצם ונמצאת במשך חודש בבידוד. הספר מתאר את מחשבותיה, רגשותיה ועולמה הפנימי, במהלך השהות במחלקה, המלווה בדאגות, ספקות, זיכרונות ילדות וכמיהה לשגרה. באדיבות המחברת, אנו מביאים לכם כאן פרק לקריאה מתוך הספר - "הפעם הראשונה".

פרק לקריאה - הפעם הראשונה

מה היא זוכרת מהפעם הראשונה? היא זוכרת את הנסיעה לסין להרצות על פסיכותרפיה, את המקלחות במלון הסיני עם הריח המוזר של הגופרית, את הגוש, את הבדיקות בחזרה בארץ, את הטכנאית הקשוחה שסיפרה לה על הסרטן שלה עצמה, את התשובה שאמנון קיבל, את הבשורה שאמנון בישר לה, את ההליכה שלהם ברוטשילד כשאמנון דומע. אף פעם לא ראתה אותו דומע. היא זוכרת באיזו מהירות אשפזו אותה, את ההחלטה לבחור בסדרה של שישה מחזורי טיפול קשים במיוחד בתנאי אשפוז. את החיבוק שלה למיכאל כשחזרה מסין ואת הניתוק שלה ממיכאל שבוע לאחר מכן. האם יזכור אותה כשתחזור מהאשפוז? שאלה מוזרה לגבי ילד בן שבע.

היא זוכרת עד כמה הימים בין האשפוזים היו מתעתעים. מצד אחד, היתה מלאת שמחה על האפשרות להיות בבית במחיצת משפחתה וחבריה "בבגדים אזרחיים", ללא העמוד הכובל שחובר לגופה, שהיה מטפטף ללא לאות את רעל הכימו המבריא. העמוד שימש מחיצה בינה לחופש ולבריאות המובנים מאליהם לאחרים. שעות רבות של ויכוחים ודיונים עם אחיות על ניסיון להיפרד ממנו לעתים – עלו בתוהו. ומצד שני, הימים הללו, בין סדרת טיפולים אחת לרעותה, היו מבואה לרגעי חולשה מייסרים. הגוף היה שרוי בחולשה עמוקה וביקש לעצמו ימים ארוכים של מנוחה כדי להשתקם מהרעל. "הימים הנוראים," קראה להם בינה לבינה.

הציפייה לתקופת ה"ירידה" היתה מפגן כואב של משמעת עצמית וגיוס מאמץ עצום.

בתוך הימים הללו העיבה מעליה כעננה הנחיית הרופאים לחזור למחלקה אם עולה החום. תחילה היתה מודדת את החום מדי פעם, חוששת מזיהום ומשאר צרות. לאחר מכן עשתה כל שביכולתה למדוד תוך כדי שהיא מערימה על עצמה – להניח בפיה בתנוחה שאינה יכולה למדוד את החום ומיני שקרים עצמיים נוספים.

 היא חששה להגיע למיון כשהיא חסרת מערכת חיסון. פחדה להיבדק על ידי רופאים לא מומחים במחלתה ולהשתכן לבסוף במחלקה פנימית שורצת חיידקים, ולא במחלקתה שלה. עדיף בבית.

באחת הפעמים הגיעה בכל זאת למיון עם אמנון. לבנה כשלגייה, הוזה מחום. היא הושלכה ממקום למקום – ממיטה זו לצילום ריאות ולבדיקות דם. מול פניו החרדות של אמנון ניסתה להפגין עוצמה אף שחששה מהחיידקים במקום.

זמן רב מדי שהתה במיון. לא היה מקום במחלקה.

לאחר כמה שעות קמה על רגליה, הצעיף הפרחוני בצבעי תכלת־סגול־צהוב מכסה את ראשה הקירח, המסכה על אפה ועל פיה, והיא צועדת כך, בנחישות, עם העמוד, לעבר המחלקה – כמו החלילן מהמלין, רק ללא שובל של ילדים מאחוריה, אלא רק אמנון שדלק אחריה ובעקבותיו שורת אחיות ועובדי תחזוקה שהמשיכו לצעוק שאין מקום במחלקה.

היא לא הקשיבה להם אז. היא לא תמות במיון רק כי אין להם מיטה במחלקה, חשבה לעצמה. היא תציל את עצמה. היא חייבת להישאר כאן עד שגופה יתאושש.

 וכך נמצאה המיטה. הלילה ירד. רופא צעיר שנראה לה זעפן וזוטר נתן לה סוף־סוף אנטיביוטיקה שתפקידה בזמנים כאלה "לכסות" על מיני מצבי זיהום ודלקת. היא שכבה רועדת במיטה. אמנון כבר החל להירדם במיטת האורח שלידה בחדר. בחדרי הסרטן יש מקום למיטה נוספת, והם לרוב כוללים רק חולה אחד. שיניה נקשו. היא כנראה עדיין היתה עם חום ועם דלקת כלשהי. קיוותה שלא תסתבך. היא צריכה לישון, חשבה לעצמה. היא צריכה ללוות את הבנים בעוד הרבה אירועים בחייהם. היא תיטול כדור שינה מהמגוון הרב שמוכנים לחלק פה ותוכל לישון בלי מחשבות שווא. ואז תקום ותעביר את היום בתורנות חברים ואולי תצליח לכתוב הודעה מחזקת לאיתמר.

לאחר מכן, לאחר שנסתיימו כל סדרות הכימותרפיה והטיפולים, ובדיקות הדם ומנות הדם הרבות שקיבלה וההתאוששות הארוכה, ובדיקות ההדמיה וטיפולי הדיקור והטיפולים הרוחניים, והשקיעה בעצמה והשקיעה בבודהיזם, והחזרה לחיים ולעבודה ולטיפול ולגידול הילדים, כשהופרדה מהחולים האחרים על ידי הכותרת "חולה ברמיסיה" – או אז משהו בנשמה, לפרקים, חדל לדלג.

על הכותבת - טליה אפלבאום פלד

טליה אפלבאום פלד היא פסיכולוגית קלינית, מייסדת ומנהלת מכון לפסיכותרפיה בתל אביב, מרצה ומדריכה באוניברסיטת תל אביב.