08.07.18
זהר ויזל קופמן ולימור דר
הורים רבים מתארים את המצב הבא: הילד יושב שעות בחדרו מול המחשב, מתבודד, ממעט להיפגש עם חברים, לא הולך לביה"ס או יוצא לעבודה. הימים עוברים והמצב לא משתנה. מה הוא עושה שם בחדר? למה הוא לא יוצא החוצה? האם צריך להתערב? מי בכלל יכול לעזור במצב הזה? הורים רבים מתמודדים עם שאלות אלה בנוגע לילדיהם, ומוצאים עצמם מודאגים וחסרי אונים. אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
ראשית, חשוב להגיד כי האינסטינקטים שלכם כנראה נכונים. בני אדם זקוקים לקשר ולסביבה חברתית. לכן, הבודדות והסתגרות אכן מעידה, לרוב, על מצוקה כלשהיא או בעיה עמה הילד מתקשה להתמודד. מצבי התנתקות נובעים בדרך כלל ממצב בו האדם לא מצליח להביע את צרכיו, לבטא את המצוקה במילים ולבקש עזרה. הדבר עלול גם להיות מלווה בתחושות של בושה או חוסר אמון ביכולת של הסביבה לעזור לו, ואלה יובילו למצב של התרחקות הולכת וגדלה מקשר. במקומם, הופך המחשב למקום מפלט, דרכו באמצעותו אפשר להעביר את הזמן ולמלא את החלל שנוצר. לעיתים, עשוי הילד לפנות גם ל"פתרונות" אלטרנטיביים נוספים, כגון שימוש בחומרים משני תודעה (סמים, אלכוהול) שיפיגו את הבדידות וייצרו תחושה של תעסוקה.
אז מה עושים?
נסו לברר מהו מוקד הקושי: האם הילד חווה חרם חברתי, קשיים בלימודים, קושי מול דמויות סמכות, או אולי בכלל הסתבך עם חבר? הדרך הטובה ביותר לברר מה קורה היא לנסות ולדבר ישירות עם הילד, אך במידה והוא מסרב לשתף, כועס או נמנע מתקשורת אתכם, ניתן לאסוף מידע גם באמצעות פנייה לחבר קרוב של הילד או אפילו דרך מורה בביה"ס.
פנו לעזרה חיצונית: באם המצב מתמשך, חשוב לזכור כי המתנה ממושכת עלולה להחמיר את הבעיה, ויתכן כי זהו הזמן לבחון קבלת עזרה מגורם טיפולי. פנייה למטפל העוסק בתחום, אשר מכיר מצבים דומים, עשויה לעזור לכם להסתכל באופן רחב יותר על התמונה ולבנות תכנית ממוקדת שתעזור לכם ולילדיכם לפתור את הקושי.
העבירו מסר של נוכחות: הניחו כי חוסר האונים שאתם חשים משותף לכם ולילדכם. ניתן לשער כי הילד בוחר להתבודד מאחר והתייאש, איבד אמונה ותקווה ביכולת שלו לצאת מהמצב, ויתכן שהוא כועס על עצמו ועל העולם. לכן, חשוב לסייע לו לחוש כי הוא אינו לבד, וכי אתם מאמינים ביכולות שלו להתגבר על הקשיים. הציבו בפניו עובדה – "אנחנו כאן", אם באמצעות נוכחות פיזית אינטנסיבית שלכם, ואם באמצעות סיוע של איש מקצוע אשר יגיע הביתה ויסייע ליצירת הקשר הראשוני.
שלבו כוחות: חשוב כי פעולותיכם כהורים יהיו מתוך מחשבה ומטרה ברורה; הילד שלכם זקוק ל"מנהיג", כזה שלא ייבהל, יירתע או יתייאש מצבו. דבקו במסר האומר "אנחנו כאן, איתך, לא מוותרים לך ולא מוותרים עליך". כמו-כן, הימנעו מהעברת מסרים מפוצלים או סותרים, והציגו חזית מאוחדת שיכולה לעמוד בכל שיידרש כדי לסייע לילד.
אפשרו דיאלוג: צרו יצירת מרחב המאפשר שיח, כזה שבו הילד יוכל להרגיש בנוח להתבטא, ויידע שמעוניינים לשמוע אותו – גם אם דבריו אינם קלים לעיכול.
אל תיבהלו בקלות: חשוב לזכור כי יצירת מרחב של דיאלוג והגברת הנוכחות שלכם מול הילד הם בגדר שינוי בסטטוס קוו. כלומר, הם מייצרים משהו אחר וחדש באווירה הביתית. מעצם כך, תגובתו הראשונית של הילד עשויה להיות שלילית ומתנגדת. הוא עלול להיבהל או לסרב לקבל את השינוי בהתמקמות שלכם מולו. עם זאת, חשוב לזכור כי גם שינוי "לרעה" הוא שינוי, ובכך הוא מהווה חלק מתהליך השיפור.
חזקו התנהגויות חדשות: כאשר תפקודו של הילד משתפר, גם אם באופן מצומצם, פירוש הדבר שהשינוי החל וצריך לסייע לו לשמר אותו. ראו בכל התנהגות חדשה סימן חיובי, והפגינו את הערכתם לכוחותיו של הילד. במקביל, זכרו כי אין הדבר מעיד כי המצוקה חלפה, ולכן חשוב להמשיך בהעברת מסרים של נוכחות ובשמירה על דיאלוג משותף עם הילד.
על הכותבות – לימור דר וזהר ויזל קופמן
זהר ויזל קופמן (MSW) היא מטפלת פרטנית, זוגית ומשפחתית מוסמכת, וכן ממייסדות מרכז 'דיאלוגיה' – טיפול ביתי ממשבר להחלמה.
לימור דר (MSW, MA) היא פסיכותרפיסטית ומטפלת משפחתית.
