אז מי אמור לדבר מיניות עם ילדינו?

לי ראובני בר דוד

עידן ריבוי המסכים, ההיפר-סקסואלי, המציף מתבגרים ובוגרים בתכנים הקשורים למין, שהם לעיתים מבלבלים ולא מדויקים אודות מיניות, מאתגר הורים רבים בשיח המשפחתי; איך לעזאזל מסבירים לילדים מה נכון ומה מתאים כשהכל כל כך קיים בוויזואליות הבוטה של מיניות מוחצנת ופורנוגרפית?

רבות נאמר על כך שהורים מתקשים לעמוד במשימה החשובה - לדבר מיניות עם ילדיהם, ללמד אותם את כל הדברים שפורנו לא יכול ללמד (www.ha-makom.co.il/post/lee-reuveni-bar-david), כמו רגשות, אינטימיות, משא ומתן, אהבה עצמית וסקרנות בריאה.

מעבודתי כמטפלת מינית ומחנכת למיניות בריאה אני יודעת עד כמה הורים (ואנשי מקצוע) רבים חשים לא מיומנים בשיחה אודות מיניות. הורים מתארים עד כמה הם חשים חסרי-כלים לייצר שיח אותנטי אודות מיניות, כיצד הם מרגישים שאין להם את השפה או המיומנות הנדרשת להסביר תהליכים טבעיים ונורמטיביים שמתבגרים עוברים (מחזור, קרי לילה, אוננות, סקרנות וכו) וכמה הם נבוכים מול שיחה בנושאים אלו. הורים מתארים שהם חסרים את האומץ לפתוח נושאים אפופי-טאבו ובעיקר להעמיד את עצמם כיצורים מיניים, שעוסקים במיניות בחדרי חדרים מול ילדיהם הנבוכים לא פחות.

מניסיוני, בסופו של יום, מעבר למילים, מיומנות וכלים, האתגר הגדול ביותר של הורים לייצר שיח עם ילדיהם אודות מיניות טמון בפחד (המובן) שילדיהם יראו בהם יצורים מיניים. הורים לא רוצים להיראות כמי שעדיין "עושים את זה", כמי שעדיין מונעים, מופעלים, מתרגשים ועסוקים במיניות. אג'נדה זו מתכתבת עם התפיסות החברתיות והתרבותיות שלנו, כאילו מיניות היא נחלתם של היפים, הרווקים, הצעירים, נטולי הילדים או לחילופין, הגרושים והגרושות שאחרי פירוק פרק א' מממשים את כל מה שלא היה להם במשך שנים ארוכות בבית, עם בן או בת הזוג הקבועים.

• איך מדברים על סקס עם
  מתבגרים: 7 טיפים

  
• תקשורת טובה עם מתבגרים -
  יש כזה דבר

  
• איך לדבר עם המתבגר על
  הרשתות החברתיות?

  

המסרים הללו משבשים את תפיסת המיניות כחלק ממארג החיים, ובעיקר הופכים את השיח אודותיה לסודי, מלא טאבו.

זה לא אמור להיות ככה, זה לא ככה בכל העולם. ראייה לכך ניתן למצוא בסרט המעולה המציג את השיח הקהילתי באוגנדה אודות מיניות (hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-10911,00.html): השיח המיני באוגנדה הוא נחלתן של כל הדורות, מרגע היוולדם, והמחשבה היא שמיניות מענגת מחזקת את הקשר הזוגי והאחריות היא של הקהילה ללמד את בני הזוג הצעיר כדי ליהנות מהדבר המשמעותי הזה. השיח אודות מין (ומיניות) הוא חלק מהשגרה, כמו שמדברים על פוליטיקה ואוכל. יושבים בערב ומחליפים מתכונים, חוגגים את זה באירועים, ויודעים שזה שם, כל הזמן. מחכה לרגע הנכון, למסגרת המתאימה למימוש.

העולם המערבי ברובו מייצג שיח אחר, נעדר, מבלבל ומלא מסרים כפולים ומוסר כפול. מה שמותר לבנים, אסור לבנות (לפחות למי שרוצה לקרוא לעצמה ילדה טובה), מה שאמור להִבנות בגיל הילדות, במשפחה, פורץ במלוא עוצמתו בגיל התבגרות ללא מענה הולם, ומערכת החינוך איננה נותנת מענה הולם ברוב המקומות. אם נוציא מן הכלל את הסקנדינביות וגרמניה, שעושות חינוך מיני מעולה, בגובה העיניים, אמין ואיכותי, מרבית המדינות המערביות נכשלות באתגר, ולראייה שיעור ההדבקות במחלות המועברות במגע מיני, הריון לא רצוי בגיל ההתבגרות ופגיעות מיניות בין מתבגרים. בארה"ב מודים בפה מלא, שבעבר החינוך המיני היה מתקדם יותר והיום הוא דוגל בעיקר במדיניות ההִינזרות.

לתוך הוואקום הזה נכנסים אנשי מקצוע שבאמת רוצים לייצר תשתית לשיח מדויק אודות מיניות בעידן המסכים, לנוכח השימוש המאסיבי בסמארטפונים ובשיעורי חשיפה מטורפים לפורנוגרפיה. אל ורנקיו הוא מחנך למיניות בריאה, שבמובנים רבים מייצר מודל אחר לשיח בתוך מסגרת בתי הספר בהם הוא עובד, תוך שימוש בשפה, תרגילים ומיומנויות המתאימות לצרכי מתבגרים היום.

חינוך מיני בארצות הברית - בעיקר עוסק בהינזרות והולך והופך לשמרני יותר החל משנות השבעים ועד היום

ורנקיו יצר בין השאר מטאפורה של פיצה כסקס, הבאה להחליף את המודל המטאפורי המסורתי בשיח בארצות הברית, הרואה בסקס כמשחק בייסבול (תחרותי, הישגי, משימתי – דברים שרואים בשימוש במילים כמו "להבקיע", "להגיע לבסיס ראשון" וכן הלאה) וכן המודל הרווח בארץ – מודל של מטאפורות צבאיות. כל זאת לעומת מודל המטאפורה של פיצה, המעודד פעולה הדדית, משותפת, המבוססת על תקשורת והנאה של כלל המשתתפים. ממליצה בחום לראות את הסרטון.

ורניק בהרצאת הטד הפופולארית שלו

בסרטים אחרים שבהם ורנקיו מופיע וכן בהרצאותיו ב"טד" (www.youtube.com/watch?v=ckqQn7eG9es), רואים גבר בגיל העמידה, לא סקסי לפי ההגדרות החברתיות והתרבותיות הדכאניות של יופי צר וגבריות מסוקסת, הומוסקסואל גאה. כנגד כל התפיסות החיצוניות והסטריאוטיפים ורנקיו מצליח לייצר שיח משמעותי אודות מיניות עם מתבגרים, הנוגד את התפיסות השמרניות של מערכת החינוך בארה"ב.

בישראל פורסם זה עתה ספרו "לדבר על מין עם ילדינו" (הוצאת שוקן, תרגום מאנגלית דקלה פרידמן), כאשר הכותרת המתורגמת של הספר מבחינה מחמיצה את משחק המילים המשעשע במקור האנגלי – for goodness sex. הכותרת המקורית מבליטה את חוש ההומור של ורנקיו, את האופן שבו הוא מצליח לגעת במתבגרים, בכנות ובאותנטיות, תוך שהוא פשוט הוא, אדם מיני הרואה במיניות חלק אינטגרלי מחיי הבוגרים, (באחד מהפרקים הוא מתאר כיצד הוא מציג את עצמו מול הכיתה, גבר הומוסקסואל בזוגיות, ללא ילדים, מחנך למיניות וסקסי...).

מנקודת מבט אישית ומקצועית, אני מוצאת את עצמי עסוקה רבות בשאלת הזהות שלי כאישה, כאמא, כבת זוג: האם הזהות שלי רלוונטית במהלך ההרצאות שלי למתבגרים? לעיתים רחוקות אני נשאלת בהרצאות אלו על חיי. לרוב אני בטוחה שהחיים הפרטים שלי אינם רלוונטים וגם אינם מעניינים מתבגרים. הורים אולי יותר עסוקים בשאלה האם אני מיישמת בחיי הפרטיים את מה שאני מבקשת מהם לעשות.

במובן הזה ורנקיו מביא קול אחר, הוא מביא את עצמו, באופן ברור ואולי אפילו מוחצן, מודע לעצמו ומבקש לנפץ סטיגמות. הוא אינו חושש להֵראות כיצור מיני, הוא נוכח בחדר בכל הווייתו, ובכל ההיסטוריה האישית והנוכחית של חייו. כל אלו הם אבנים בדרך, שהביאו אותו לעשות את מה שהוא עושה היטב.

בספר פונה ורנקיו להורים כבעלי ברית משמעותיים בשיח ומנסה לכוון אותם להמשך השיח שהוא החל לייצר במרחב הבית ספרי.

אולי כיוון שאינו אב לילדים בעצמו, אני נוטה לראות במסרים שלו לעיתים נאיביות שאיננה מסוגלת לתת מענה שלם במציאות. לדוגמא, בכל האמור באתגרים של עידן המסכים, המשאלה של ורנקיו היא שלהורים תהיה יכולת לרכוש לילדיהם מכשירים "טיפשים" המגבילים את היכולת שלהם כל שיוכלו לתקשר עם אנשים מוכרים בלבד וללא גישה לאינטרנט. בנקודה זו, הוא אינו נותן מענה לצורך של מתבגרים להיות מחוברים כל הזמן, כדי להיות חלק ממה שקורה חברתית בסביבתם ואינו תופס כי המרחב הווירטואלי כיום הינו המשך ישיר למרחב האישי והחברתי שלהם.

עוד הוא מוסיף (בנאיביות רבה!) שלהורים צריכה להיות גישה מלאה לכל החשבונות של ילדיהם ברשתות החברתיות. אני מתקשה לדמיין מתבגר שיאשר את הוריו בפייסבוק או שיסכים שהוריו יוכלו לעבור על השיחות שלו בסנאפצ'ט (למעשה, שם זה אפילו לא אפשרי בדרך כלל שכן ההודעה נמחקת לאחר הקריאה). אני יודעת שיש הורים שעושים חוזה עם ילדיהם, לגבי השימוש בנייד, אני רוצה להאמין שהם אותם ההורים המנהלים שיח מבוקר לגבי פורנו ועיוותי תפיסה לגבי מגדר ומיניות.

עוד נושא שנעדר מהמרכזיות של ורנקיו בגיבוש זהות מינית, מגדרית וזוגית, הוא הפורנו. ורנקיו לא נותן בספרו לדעתי מספיק דגש בשיח, לא במסגרת הכיתה וגם לא בכלים שההורים זקוקים להם, כדי ללמוד איך להתמודד עם מימדי המגפה הזו. ורנקיו אומנם נותן כלים לייצר שיח, אולם הוא שוכח שבני הנוער עמם הוא משוחח מגיעים עם ידיעות מעוותות. נראה שהוא מייחס להם תכונות ואיכויות שהיו רלוונטיות לטרום עידן המסכים והסמרטפונים, ובעיני השינוי הוא תהומי. דור ה-Y לעומת דור ה-Z: תהום פעורה ביניהם.

מבחינת התוכן, הספר מתאר את שיטות ההתערבות והבניית השיח בתוך הכיתה, את האופן שבו ורנקיו מאפשר לילדים לשאול הכל בצורה מאטפורית אך גם ישירה, וכיצד הצורך המשווע שלהם נענה ומאפשר להם להיות רגועים יותר ביחס לעצמם, יותר בטוחים ביכולת שלהם לכונן קשר ובעיקר לייצר משא ומתן מיני. במובן הזה, הספר הוא מדריך מעולה למורים שרוצים לעסוק במיניות בכיתות ולמחנכים למיניות הפועלים במסגרות הבלתי פורמליות ורוצים לבדוק עד כמה הישירות, העדכניות והאמינות של עבודתם מסייע למתבגרים. הספר גם מצביע על נקודת משמעותיות בשיח כמו המטאפורה של הבייסבול, העדר משא ומתן, תחרותיות ולחץ לקיום יחסי מין, הפוגעים ביכולת לנהל תקשורת בריאה, הדדית ונינוחה אודות נושא משמעותי ואינטימי זה.

הספר אמנם נקרא "לדבר על מין עם ילדינו", אך בפועל מדובר בספר לאנשי מקצוע (מורים, יועצות ועובדים סוציאליים) העובדים עם מתבגרים ורוצים לשכלל את היכולת לשוחח אודות מיניות במרחב העבודה. לדעתי, עבור הורים, נדרשת התייחסות מעמיקה יותר אודות גבולות, מבוכה, אינטימיות של בית, והפער בין הדימוי של ההורים כדמויות לא-מיניות למציאות והתמודדות עם מיניות הילדים (שברוב המקרים שני הצדדים נוטים להכחיש את קיומה של אנרגיה זו).

על המטפלת - לי ראובני בר דוד

לי ראובני בר דוד היא מטפלת מינית מוסמכת ומחנכת למיניות בריאה.