איך לדבר עם ילדים על פיגועים וטרור?

ד"ר אורטל בוחניק אציל

מי יכיל את המכיל?

בצל פיגועי הטרור האחרונים, הורים רבים תוהים האם כדאי לשתף את הילדים במצב הביטחוני? וכיצד ניתן לעשות זאת באופן שלא יבהיל אותם או יזרע פחד שלא לצורך? בתוך כך, מסתתרת לרוב שאלה נוספת – כיצד אפשר לעזור לילדים שלנו במציאות שמערערת גם אותנו?

התקופה האחרונה מזמנת להורים התמודדות כפולה – התמודדות ברמה האישית עם הלחץ שהם חווים בעצמם והתמודדות מול הילדים והצורך לטפל בהם ובלחץ שלהם. חשוב לזכור, כי ממש כמו בנחיתת חירום בטיסה, לפני שנדאג להלביש לילדינו את מסכת החמצן, עלינו לדאוג קודם ללבוש אותה בעצמנו.

לכן, חשוב שנדע לזהות מה מרגיע אותנו, מה נותן לנו כוח ובטחון, ומה שומר עלינו. כאשר אנחנו רגועים ובטוחים, אנו יכולים להוות עוגן עבור ילדינו ולהכיל אותם. לעומת זאת, אם אנחנו עצמנו מוצפים, יהיה לנו קשה מאוד להכיל מישהו אחר החווה פחד.

פחד הוא רגש טבעי וחשוב!

פחד הוא תגובה אבולוציונית טבעית שמטרתה לשמור עלינו. מדובר במנגנון הישרדות קדום בפני איומים וטבעי שהוא מתעורר בתקופות מאתגרות. בקרב ילדים, פחד הוא תופעה שכיחה למדי ואף מדובר לרוב בתהליך התפתחותי תקין. זו היא דרך אנושית טבעית לעבד את המציאות. לכן, כאשר ילד משתף אותנו שהוא חווה פחד (לא מציאותי או מוזר ככל שיהיה), חשוב להעניק לו תחושת ביטחון והבנה. ילדים בעיקר צריכים להרגיש שמישהו נמצא יחד איתם בהתמודדות, בלי שיפוטיות ומבלי לבטל את מה שהם מרגישים.

בנוסף, נזכור כי לא כל פחד מוביל לחרדה ולא כל מצב של חרדה מוביל לטראומה. טראומה נוצרת לאחר אירוע מלחיץ ומבהיל, בו האדם חש חוסר שליטה וחוסר אונים. בעזרת תיווך נכון, ניתן לעזור לילד להבין מה קורה לו, להתמודד בצורה טובה יותר, וכך למנוע חוויה של חוסר אונים.

• 4 שיטות פשוטות להפחתת
  חרדה אצל ילדים
  

  
• המצב הבטחוני - הסכנות
  בהצפה של מידע חדשותי

  
• להתמודד עם חיים תחת
  טרור ופחד

  

ברמה הביתית

לפני שנעזור לכל ילד לפי גילו ובהתאם ליכולת ההבנה שלו, חשוב שנסתכל על המערכת המשפחתית השלמה ונעקוב אחר מספר קווים מנחים:

• נשמור על השגרה הקבועה בבית במידת האפשר – כדאי לקיים ארוחות משפחתיות כסדרן, כמו גם כל דבר אחר שמרכיב את השגרה שלכם ומשמעותי עבור המשפחה. הילדים צריכים להרגיש שהמצב בשליטה ולכן חשוב לשמור על גבולות הבית.

• נצמצם את המידע אליו הילדים נחשפים – רצוי להקפיד שהילדים לא ייחשפו למראות קשים מדי בטלוויזיה. כמו כן, חשוב שגם אם אנחנו מאוד רוצים לשוחח עם בני או בנות הזוג שלנו על מה שקורה, נקפיד לשים לב אילו מסרים הילדים קולטים מהשיח הזה בעקיפין. מומלץ לא להתחיל לדבר בשפה אחרת מעל הראש של הילדים או להשתמש במילים קשות אשר עלולות להפחיד. לעומת זאת, כדאי לחכות לנהל "שיחה של מבוגרים" אחרי שהילדים הולכים לישון.

מה אומרים לילדים בתקופות של חוסר שקט בטחוני?

בראש ובראשונה, חשוב לתווך ולהסביר לילדים את מה שקורה במדינה ולא להגיד לעצמנו שהם "קטנים ולא מבינים מה קורה". לרוב, השמועות יגיעו אליהם בצורה כזו או אחרת, לעיתים קרובות באופן לא מעובד ולא מותאם לגילם. לכן, כדאי להקדים תרופה למכה ולנהל עמם שיחה ברורה על המצב.

בשיחה כזו נדבר עם הילדים בכנות ולא נבטיח להם לשווא ש"לא קורה כלום" או ש"זה תכף יעבור ואין מה לדאוג". אמנם אנחנו רוצים להרגיע ולשדר בטחון, אבל ילדים בכל גיל יכולים להרגיש ולהבין אם קורה משהו חריג, במיוחד אם ההורים שלהם מודאגים וחרדים.

1. הגיל הרך: עד גיל 6

פעוטות אמנם פחות מילוליים מילדים בוגרים יותר, אך הם מרגישים את האווירה בבית ואת ההורים שלהם באופן משמעותי מאוד. כאשר פעוט או פעוטה חווים מתח, נוכל לראות תגובות שונות, אשר לעיתים יהוו רגרסיה להתנהגות מוקדמת (בריחת שתן או צואה, חשש לישון לבד ועוד).

התגובות הללו מעידות לרוב על בלבול וחוסר הבנה, והן טבעיות מאוד. לכן חשוב לא לכעוס ולא להיבהל. עלינו ההורים להבין שזו היא הדרך הלא מילולית של הילד לומר "לא קל לי". במצבים אלו חשוב לשמור על מגע פיסי קרוב, לתת "אקסטרה" חיבוקים וחום, ולשמור על טון דיבור מרגיע.

כמו כן, ילדים עד גיל 6 זקוקים למידע פשוט וקונקרטי. רצוי לא להיכנס יותר מדי לפרטים ולענות רק לפי מה שהילד שואל ומסוגל להבין. הזכירו כי אתם שומרים עליו וכי אחרים (כוחות הביטחון והחיילים) עושים מאמצים לשמור עלינו. ניתן להסביר שהמצב הביטחוני דומה לריב בין שני ילדים, וכי בסופו של דבר הריב יעבור ויחזור השקט.

2. גילאי היסודי: גילאי 6-12

ילדים בוגרים יותר חשופים למדיה, לחדשות ולחברים, ולרוב החשיפה לא נמצאת בשליטה שלנו. במידה והילד שואל על המצב, כדאי לתת תשובות ולאפשר שיחה על הנושא. ייתכן והצורך שלו לעבד את החוויה יתבטא בחזרה שוב ושוב על אותן השאלות – אל תבטלו זאת ואל תאבדו סבלנות! אפשרו לו לשאול וזכרו כי זו הדרך שלו לעכל את המידע. יחד עם זאת, אם הילד מעדיף לא לשוחח על המצב בשלב זה, חשוב לכבד את רצונו ולא לכפות עליו שיחה.

בנוסף, אמנם בגיל זה ישנה כבר הבנה של מוות ואובדן, ולכן ניתן לפרט יותר על מה שקורה, אך עדיין נקפיד להגיד שיש מי ששומר עלינו ושאנחנו ההורים שומרים בעצמנו. כמו כן, זה שיש הבנה לא אומר שיש צורך לחשוף אותם למראות קשים מיותרים. 

3. בכל הגילאים

ילדים בכל גיל וגיל צריכים לחוות תחושת מוגנות, לא משנה בני כמה הם. לכן, חשוב שכאשר אנחנו משוחחים איתם על הנושא, לא נגיע לשיחה ממקום של פחד או חרדה אלא ממקום משרה ביטחון. זה טבעי אם אתם חווים פחד בעצמכם, אך קחו לעצמכם רגע של איסוף לפני שאתם מדברים עם הילדים על הנושא.

כמו כן, אפשרו לילדים לשתף אתכם ברגשותיהם דרך שיחה, משחק, ציור או כל דרך אחרת, והקפידו לנרמל את החוויה שלהם בכך שתזכירו כי לחץ ופחד הן תגובות נורמליות במצב כזה.

לסיכום,

ייתכן וילדיכם יבטאו את המתח דווקא דרך הערוץ הגופני והפיסי – כאבים פיסיים, תחושת חוסר תאבון, עייפות וכדומה – גם אלו תגובות נורמליות למצב הלא נורמטיבי בו אנחנו שרויים. במרבית המקרים, בעיות אלו חולפות מספר שבועות אחרי החזרה לשגרה.

לסיום, זכרו כי רק לפני שנה היינו תחת מתקפת טילים וצלחנו גם את זה. אף על פי שלעיתים המציאות קשה מנשוא, יש לנו היכולת לעמוד מולה בחוסן ולהתמודד עמה ביחד.

על הכותבת – ד"ר אורטל בוחניק אציל

פסיכולוגית חינוכית מומחית בשירות הפסיכולוגי בעיריית ר"ג ומרצה במחלקה ללימודי הוראה, ביה"ס לחינוך, באוניברסיטה העברית.