08.09.14
צוות בטיפולנט
החל מרגע הולדתם, אנו מצפים מילדינו לדברים רבים: אנו מצפים שיצלחו את שלבי ההתפתחות הנורמטיביים, שיקבלו עליהם את הגבולות והכללים שלנו, שיהיו חברותיים ונבונים כך שיוכלו להשתלב היטב בבית הספר ואם אפשר, על הדרך, שיקטפו איזו תעודת הצטיינות, יבחרו ללמוד רפואה או עריכת דין ויביאו הביתה פרטנר/ית מקסימ/ה ואמיד/ה. הרי מה, מה בסך הכל ביקשנו? הרי אנחנו בסך הכל רוצים בטובתם, לא? במילים אחרות, ציפיות מהילדים קיימות תמיד. במאמר זה ננסה להבחין בין ציפיות המקדמות את הילד לבין ציפיות מלחיצות אשר אינן משרתות אותו.
"מה כבר ביקשתי ממך?" - מדוע יש לנו ציפיות כל כך גבוהות מילדינו?
כאשר אנו בוחרים להביא ילד לעולם, אנחנו בדרך כלל מכוונים ורוצים בטובתו: אנחנו רוצים שיהיה לו קל וטוב, ומשקיעים מאמצים רבים כדי לגרום לו לאושר. לצד זאת, מה שהורים רבים מחמיצים הוא שפעמים רבות אנחנו לא עסוקים רק בטובתו של הילד אלא גם בטובתנו האישית ובאופן ספציפי יותר - בכך שהילד יביא לנו נחת, גאווה ושמחה.
פסיכולוגים זיהו כבר לפני מספר עשורים כי במובנים מסוימים ילדים מהווים מעין שלוחה של הוריהם. הילד מתוק וחכם? כנראה אני הורה מוצלח. הילד מפשל? זה כנראה אומר עלי דברים רעים. מאוד. בהתאם, הורים רבים מתבלבלים ומתקשים להפריד בין הישגיהם והצלחותיהם לאלו של ילדיהם. יכולותיו של הילד הופכות לביטוי ליכולותיו של ההורה וכך כל משימה איתה הילד מתמודד (ממבחנים ועד מונופול עם הילד של השכנה) הופכת לבעלת משמעות מכריעה. באופן לא מפתיע, במצבים אלו מתווסף לחץ רב לכל אתגר בחייו של הילד, ובפרט כאשר הילד מתמודד עם אתגרים קשים במיוחד או עם מגבלות אישיות המקשות עליו לעמוד בסטנדרטים של ההורה.
כאמור, לכל הורה יש ציפיות מילדו, וטוב שכך - ציפיותינו מהילדים הן שעוזרות להם להתקדם, לפתח מוטיבציה ולשפר את יכולותיהם. לצד זאת, הורים הפגיעים במיוחד לפיתוח ציפיות מוגזמות מהילד הם הורים אשר ציפיותיהם מעצמם גבוהות מאוד: כאשר ההורה מציב לעצמו סטנדרטיים קיצוניים של מצויינות, סביר להניח כי ציפיותיו מעצמו כהורה יהיו גבוהות מאוד ("לא ייתכן שהילד שלי יהיה חנון") וכך גם ציפיותיו מילדו. גם הורים בעלי דימוי עצמי נמוך במיוחד הם הורים אשר עשויים לפתח ציפיות מוגזמות מילדיהם: הורים אלו נתלים פעמים רבות בהצלחותיו של הילד ומנסים לשקם דרכן את דימויים העצמי הנמוך ואת אכזבתם מעצמם ומהיבטים בהם הם חשו כי נכשלו. כך, למשל, הורים שחוו דחייה חברתית בילדותם מפעילים לא פעם לחץ רב למצוינות ובולטות חברתית על ילדם, והורים אשר חווים בושה וכאב על כך שלא הצליחו לסיים את התואר הראשון זקוקים להישגים לימודיים מרשימים ביותר של ילדם. כמובן, ציפיות אלו הן בדרך כלל בלתי מודעות כך שברמה המודעת ההורה מרגיש שהוא עסוק בעיקר בטובתו של הילד ("אני רוצה את טובתו, שלא יחווה מה שאני חוויתי"), ואינו ער לכך שהוא מפעיל עליו לחץ מוגזם.
איך תדע אם ציפיותיך מהילד מוגזמות?
איך תדע כי הציפיות שלך מהילד אכן מוגזמות? דפוסי ההתנהגות/אופי הבאים יכולים להעיד על קושי בהיבט זה.
• פרפקציוניזם ושאיפה מוגזמת למצוינות: ביטויי פרפקציוניזם, קושי בהתמודדות עם כישלונות וקשיים, שאיפות בלתי ריאליות להצטיינות והפגנת זעם או כאב סביב אי עמידה בציפיות העצמיות של הילד מעצמו הם כולם ביטויים אשר עשויים להעיד על כך שהילד חווה לחץ רב מדי להצטיינות.
• הימנעות מהתמודדות: הימנעות חוזרת מהתמודדות עם אתגרים חדשים יכולה להעיד על כך שהילד עושה ככל שביכולתו כדי להימנע מכישלון ואכזבה. מאחר והתנסויות חדשות הן רכיב טבעי ומהותי בחייהם של ילדים, דפוס התנהגות זה עשוי להעיד על כך שהילד חש שאסור לו לאכזב.
• אינטראקציות שליליות סביב קושי או כישלון של הילד: אם כישלונות או קשיים של הילד מסתיימים באינטראקציות שליליות כ"פיצוצים", בכי, התפרצויות זעם או הוספת לחץ על הילד ("שוב 85? מהיום נלמד כל יום ביחד!"), יש סיכוי סביר שהילד חווה מכם לחץ מוגזם.
• כאב נפשי: גם אם הילד אינו מפגין התנהגויות בעייתיות, כאב נפשי ומצוקה שלכם עצמכם סביב כישלונות וקשיים נוטים לחלחל גם אל הילד, ולכן כדאי להניח כי הוא חווה רמה מסוימת של לחץ.
• סירוב להצליח: חלק מהילדים מגיבים לציפיות מוגזמות דווקא ב"שבירת כלים", ובוחרים (באופן לא מודע) להיכשל בתחומים בהם יש להם יכולת להצטיין (למשל, ילד אינטליגנט שנכשל דווקא במתמטיקה, המקצוע החשוב ביותר בעיני אביו). פעמים רבות, זוהי דרכו העקיפה של הילד לרמוז לכם שכדאי להפחית את לחץ הציפיות.
"אז אי אפשר לבקש ממך כלום?" איך שומרים על רמת ציפיות מותאמת
בעוד שבקוטב האחד של בניית ציפיות מילדים מצויות הציפיות המוגזמות המעיקות על הילד ומלחיצות אותו, בקוטב השני מצויה הנמכת ציפיות מוחלטת. הנמכת ציפיות עשויה להתבטא בוותרנות כללית ובהיעדרה של אותה "דחיפה קטנה קדימה" לה כל הילדים זקוקים כדי להתחיל לאחוז בעצמם בכפית, לקשור את השרוכים לבד וכן הלאה. המשימה הניצבת בפני ההורים היא מציאת איזון בין עידוד הילד להתנסות, הישגיות והתקדמות לבין הצבת רף ציפיות סביר. "סבירות" זו מתבטאת הן בקביעת מטרות ריאליות וגמישות (למשל, ציפייה להשקעה בלימודים ולא ציפייה לציוני 98 ומעלה בלבד) והן במתן תגובות הולמות ופרופורציונאליות הן להישגים והן לכישלונות. ילד אשר חש כי ערכם העצמי של הוריו תלוי ומבוסס על הישגיו, או שקשייו וכישלונותיו מערערות את ההורים וגורמות להם לאכזבה, פגיעה וכאב - הוא למעשה ילד המתמודד עם ציפיות גבוהות מדי, אשר עלולות להביא בסופו של דבר לסימפטומים של חרדה, של פרפקציוניזם ושל לחץ. לכן, אם יש לכם חשש כי רף הציפיות שלכם גבוה מדי - זה הזמן להתבונן פנימה ולשאול את עצמכם לגבי מקורו של רף הציפיות המוגזם, ולגבי האופן בו הוא משפיע על ילדכם ועל הקשר איתו.
