גמילה ממוצצים - כל מה שרציתם לדעת ופחדתם לשאול

צוות בטיפולנט

אם הגעתם למאמר הזה סימן שגם אתם, כמו רבים מההורים, התחלתם לאחרונה לדמיין כיצד תרגישו כאשר תלוו את בנכם בן ה-18 לצבא, כשהמוצץ עדיין בפיו... גמילה ממוצץ היא גמילה לא פשוטה עבור ילדים רבים ולכן יש לערוך אותה בצורה זהירה ונבונה. אספנו עבורכם את כל המידע על הגורמים לקושי בגמילה והדרכים לעבור את הגמילה בשלום.

"אני א', בן 5, ואני מכור למוצץ שלי..." למה גמילה ממוצץ כל כך קשה?!

מדוע כל כך קשה להיגמל ממוצץ? במובן מסויים, התשובה פשוטה: מאותן הסיבות לכך שקשה להיגמל מכסיסת ציפורניים, עישון ועוד אין ספור הרגלים שליליים שרבים מאיתנו נאבקים בהם. הסיבה לקושי בגמילה מהרגלים רבים היא התפקיד ההרגעתי שהם ממלאים פעמים רבות: כפי שאנחנו כוססים ציפורניים או "יוצאים לסיגריה" בעיתות לחץ ועצבנות, כך ילדים מרגיעים עצמם באמצעות המוצץ. בדומה למבוגרים, גם הם ייטו לפנות למוצץ ברגעים היותר מאיימים של היום - למשל בלילה, כאשר הילד נשאר "לבדו" ומתכונן לשינה אשר מעוררת פחדים אצל חלק גדול מהפעוטות.

• האם אנחנו מאפשרים לילדים שלנו יותר מדי ביטוי רגשי?

  
• מגילת העצמאות: איך מפתחים עצמאות אצל ילדים?

  
• זה עובר כל גבול! תיווך
  גבולות לילדים

  

ניתן לשים לב שרבים מה"הרגלים השליליים" קשורים בפעולות המערבות את הפה (מציצה, עישון וכד'), ולא במקרה.

פרויד התייחס להתפתחות הנפשית במונחים של שלבים פסיכו-סקסואליים - רצף שלבים התפתחותיים אשר כל אחד מהם מאורגן סביב איזור גופני מסויים. השלב האוראלי, בו נמצא התינוק מיום לידתו ועד גיל שנה, פחות או יותר. בשלב זה, עיקר סיפוקו של הילד בא מהמציצה-יניקה, אשר אינה מזינה רק מבחינה פיסית אלא גם מבחינה רגשית, מאחר והיא מקושרת ברגיעה וקרבה לאם. לטענתו של פרויד, תינוק שנגמל מהיניקה מוקדם מדי או מאוחר מדי יפתח קיבעון אוראלי אשר יתבטא גם בבגרות בקושי לוותר על סיפוקים הקשורים בפה - כאכילה ועישון. כיום יש החולקים על טענותיו של פרויד, אך מוסכם כי פעולות הקשורות בפה הן בעלות ערך מנחם ומרגיע, ולכן קשה יותר לוותר עליהן.

הסבר נוסף לקושי העצום בויתור על המוצץ קשור להיקשרותו של הילד למוצץ אף מעבר לרגיעה שמציצתו מספקת. הורים רבים עדים להקשרות עזה של הילד דווקא למוצץ מסוים, ולכך שעצם הידיעה שהמוצץ נמצא עשויה להרגיע את הילד, גם אם לא ישתמש בו באופן מיידי. היקשרות חזקה זו ניתן להבין גם מתוך התבוננות במונח 'אובייקט מעבר' שטבע האנליטיקאי וויניקוט. וויניקוט טען כי פעוטות נקשרים במיוחד לאובייקטים מסויים (שמיכה, דובי, מוצץ) אשר מסייעים להם לצלוח ביתר קלות את המעבר מתלות מוחלטת בהורה לעצמאות הולכת וגדלה. בעוד שבינקות הילד מסתמך על ההורה באופן מלא בכדי שירגיע אותו, בגיל הרך יכולותיו המוטוריות, הקוגניטיביות והרגשיות מרחיבות את עצמאותו והוא נדרש לווסת רגשות באופן עצמאי יותר. אובייקט המעבר מאפשר לו לבצע פעולות מרגיעות (מציצת מוצץ/אצבע, ליטוף והתכרבלות בשמיכה) אשר יוצרות תחושה שאינו מתמודד לבד, עדיין, עם המטלה המורכבת של ויסות עצמי והתמודדות עם דרישות המציאות.

מתי כדאי לגמול את הילד ממוצץ?

כאשר מאפשרים לילד להחליט על עיתוי הגמילה מהמוצץ, הוא עשוי להיגמל בגילאים שונים, החל מהחודשים הראשונים לחייו ועד לגילאי ארבע-חמש. יש הטוענים כי מוטב לגמול את הילד באופן אקטיבי כאשר גילו צעיר משנה, מאחר ובתקופה זו עדיין לא קיימת היקשרות עמוקה למוצץ יחד עם זאת, גמילה מוקדמת שכזו עשויה להיות מוקדמת מדי ולהביא למעבר למציצת אצבע - ממנה קשה הרבה יותר להיגמל.

למרות יתרונותיה של גמילה ש"באה מהילד", שימוש ממושך במוצץ עלול להשפיע לרעה על התפתחות מבנה הלסת, השיניים, הפנים וסוג הנשימה, ואף להביא לקשיי בהגייה, ולכן כדאי לסייע לילד להיפרד מהמוצץ באופן אקטיבי.

בסביבות גיל שנתיים וחצי צרכיו האוראליים של הילד מתחילים להתמתן ולכן אפשר להתחיל לבדוק את מוכנותו להיפרד מהמוצץ. עם זאת, במידה ונראה כי הילד עדיין זקוק לו, אפשר לחכות לגיל שלוש-שלוש וחצי, בו הילד עצמאי ובשל יותר, ואף מסוגל להבין טוב יותר הסברים על השפעות השימוש במוצץ. חשוב במיוחד שלא להתמהמה בגמילה כאשר המציצה מפריע לילד לתקשר עם סביבתו או גורמת לו להתכנס בעצמו בעת המציצה.

אז איך עושים את זה?

בהדרגה או בבת אחת? יש התומכים ב"העלמה" מלאה של המוצצים, אך בהתחשב בהיקשרותו הרגשית של הילד למוצץ מוטב להיפרד ממנו בהדרגה, עד לפרידה מלאה. ניתן ליזום פרידות הדרגתיות אשר מכוונות להבחין בין מצבים בהם לגיטימי ולא לגיטימי להשתמש במוצץ, כאשר כדאי לחבר את הפסקת המציצה במצבים מסויימים לצורך מציאותי: "כשמדברים לא משתמשים במוצץ, כי קשה להבין אותך"; "אי אפשר לשחק עם חברים עם מוצץ - אתה כבר גדול/ המוצץ יתלכלך/ לא תצליח להשתתף כמו כולם". אפשר לבנות ולקשט יחד עם הילד "בית למוצץ" בו "המוצץ ינוח ויחכה" בזמן שהילד אינו משתמש בו. לאט לאט אפשר להרחיב את המצבים בהם הילד אינו משתמש במוצץ. כאשר הילד כבר כמעט ולא משתמש במוצץ, אפשר להזמין אותו להיפרד סופית ולערוך טקס חגיגי בשיתוף הילד: לתת את המוצץ לילד קטן יותר, לקשור אותו לבלון הליום וכד'. כדאי לצ'פר את הילד במתנת פיצוי אשר מסמנת את היותו "כבר גדול".

איך מסבירים? אצל חלק מהילדים הצורך ב"גמילה" מתעורר מעצמו ומתוך תגובה להערות של ילדים, סבתות וגננות, אך אצל חלקם נראה כי אם יוכלו - ימשיכו למצוץ מוצץ לנצח. לילדים בגילאי שלוש ומעלה אפשר להסביר על נזקי המוצץ לפנים והשיניים, על האופן בו הוא מפריע להבין אותו ועל כך שילדים גדולים כבר מסתדרים בלי מוצץ ושהוא כבר גדול, אמיץ, חזק וכן הלאה.

מתי מתחילים? גם אם החלטתם שהגיע הזמן לגמול את הילד מהמוצץ, בכל זאת שווה להתחשב בגורמים חיצוניים: עדיף שלא להתחיל את הגמילה בדיוק כאשר הילד מתמודד עם שינוי נוסף (מעבר דירה, אח חדש), ובמידה ויש אח צעיר יותר שגם הוא, לדעתכם, מתקרב לגיל הגמילה - כדאי לחכות לאח הצעיר ולערוך גמילה משותפת.

ואם רוצים שזה ילך מהר יותר? חלק מהילדים (כן, רק חלק...) יגיבו בצורה חיובית לתוכנית חיזוקים בה יקבלו מדבקה בכל פעם שיעברו מפייה בטלוויזיה/לילה/ בוקר בגן/ אחר הצהריים בלי המוצץ. כאשר הילד יאסוף מספיק כוכבים, יקבל צ'ופר, וכך עד לגמילה מלאה.

מה לא לעשות? לא להעליב את הילד, ולגרום לו להרגיש רע לגבי השימוש במוצץ. אמירות כמו "אם אתה משתמש במוצץ סימן שאתה עוד תינוק", והפחדות נוסך "אף פעם לא תיגמל" או "אף אחד לא ירצה לשחק איתך ככה" מקשות על הילד, ולא מקדמות אותו.