22.10.14
צוות בטיפולנט
"אם הוא רוצה להגיד לי משהו הוא לא יעזוב, יתלה לי על היד עד שאני אקשיב"
"היא כמו בונקר, לא מספרת שום דבר"
"אי אפשר להגיד לו כלום, ישר הוא מתעצבן ומתחיל לצעוק"
נשמע מוכר? אם אתם הורים לילדים צעירים או מתבגרים, יש סיכוי סביר שגם אתם חשים מדי פעם שהתקשורת שלכם עם הילד היא לא מה שקיוויתם לו. כיצד, אם כן, בונים דפוסי תקשורת חיוביים? להלן מספר טיפים שאף פעם לא מאוחר להתחיל ליישם.
"ואם לי היו עונים ככה?": הדרך הטובה ביותר לבחון האם אתם מתקשרים עם ילדכם באופן חיובי היא לשאול את עצמכם איך אתם הייתם מרגישים אילו היו מתקשרים אתכם בכזה אופן: איך אתם הייתם מרגישים אילו בן או בת הזוג היו מסמסים בלהט בזמן שאתם מספרים להם על היום הקשה שעבר עליכם במשרד? כמה פתוחים ונינוחים אתם עצמכם הייתם יכולים להיות אילו כל קושי או סיפור שלכם היו נענים בשפע המלצות ייעול ועצות לשיפור? במילים אחרות, במובנים מסוימים ילדים זקוקים לכך שנתקשר איתם בדיוק כפי שאנו מצפים מאחרים לתקשר איתנו וכפי שאנחנו מצפים מעצמנו לתקשר עם אנשים בוגרים אחרים: באופן מכבד, קשוב ואכפתי.
להקשיב, לא רק לשמוע: ההבדל בין שמיעה לבין הקשבה הוא הבדל מהותי ביותר כאשר אנו עוסקים בבניית תקשורת. כאשר אנחנו מקשיבים לילד, ומתעניינים באופן כנה בחוויותיו ובדבריו אנחנו מעבירים לו מסר לא רק על היותו חשוב לנו, אלא גם על רצוננו הכנה להכיר אותו ואת עולמו הפנימי. ילד שמפנים מסר זה יגדל פעמים רבות להיות ילד שרוצה ושמח לשתף ולהכניס אחרים לעולמו הפנימי. כמובן, לא בכל רגע נתון אנו פנויים וקשובים ובמצבים אלו מוטב לומר לילד ישירות שנפנה אליו בעוד כמה דקות מאשר להעמיד פנים שאנו מקשיבים כאשר בעצם אנחנו רק שומעים את המילים.
כבדו את פרטיותו של הילד: כאשר אנוחנו חושבים על תקשורת טובה אנחנו נוטים לחשוב במונחים של שיתוף, שיח, קרבה וכן הלאה. לצד זאת, כבוד לפרטיות הילד חשוב לא פחות מההזמנה להתקרבות ושיתוף. הפעלת לחץ לשיתוף, העברת מסר לפיו סודות או אזורים פרטיים הם לא לגיטימיים, תחקור של חבריו של הילד או הטמנת "מלכודות" בשיחה אשר יגרמו לילד לספר גם מה שלא רצה לספר - כל אלו מעבירים לילד מסר לפיו קרבה ושיתוף משמעם חודרנות וחוסר כבוד לגבולותיו האישיים. בהתאם, ילדים אשר חווים חודרנות וחוסר כבוד לפרטיותם נוטים להסתגר ולסגת מהקשר. לכן, חשוב לאזן בין התעניינות והזמנה לקרב אמיתית לבין חיטוט וחודרנות.
זהירות, ביטולים: אחת הטעויות ההוריות הנפוצות ביותר הן ה"ביטולים": אותם דברי נחמה והרגעה אשר מכוונים להרגיע את הילד ולהפסיק תחושות שליליות וביטויים שלהן (בכי, "ברוגזים" וכד') - אך לא פעם מעבירים לילד מסר המבטל את רגשותיו. כך, למשל, כאשר ילד נופל ונפצע, או כאשר ילדה מספרת בשברון לב על כך שהחברה הכי טובה בחרה חברה אחרת למשחק - אנו מתפתים לא פעם לנסות ולהעלים את הכאב באמצעות אמירות כ"לא קרה כלום" או "מה כבר קרה, יש לך מספיק חברות אחרות, טובות יותר!". על אף שפעמים רבות אמירות מסוג זה נובעות מהקושי שלנו לראות את סבלו ובכיו של הילד, הן עלולות להעביר מסר של חוסר יכולת להכיל ולהיות שותפים גם לחוויותיו הקשות.
הוו מודל תקשורת חיובי: אחת מדרכי הלמידה המרכזיות של ילדים צעירים היא חיקוי: ילדים מאמצים בקלות דפוסי התנהגות אליהם הם נחשפים, ומפנימים ברמה הרגשית מודלים ודפוסים של תקשורת בין אנשים (למשל, "אם אתה רוצה שישמעו אותך אתה חייב לצעוק"/ "אנשים לא נוטים להקשיב זה לזה"). בהתאם, אחת הדרכים הטובות ביותר ליצירת תקשורת טובה עם ילדים היא לחשוף אותם למודלים של תקשורת חיובית, תומכת וכנה בין בני המשפחה. לילד שעד לתקשורת החיובית והמכבדת בין הוריו יהיה קל לאמץ דפוסי תקשורת דומים הן עם הוריו והן בקשרים חברתיים חוץ משפחתיים.
צריך שניים לטנגו של התקשורת: תקשורת טובה אינה מושתתת על התכווננות של צד אחד כלפי הצד השני בלבד, אלא על אינטראקציה והקשבה הדדית. לכן, למדו את הילד כבר מגיל צעיר להיות סבלני וקשוב גם לדברי האחר ולצרכיו בתוך הדיאלוג. למשל, אל תהססו להנחות את הילד להמתין עד שהפרטנר לשיחה יסיים את דבריו, חזקו אותו על הקשבה סבלנית וכן הלאה. ילדים אשר מפתחים יכולת אמפתית גבוהה יהיו בדרך כלל גם בעלי יכולות תקשורת טובה יותר.
הקשיבו, אל תחנכו: נכון, אתם המחנכים של הילד ואתם אלו שמנחים אותו ומעצבים את התנהגותו. ובכל זאת, זכרו שלא כל שיחה היא "שיחה חינוכית" בה אתם צריכים ללמד את הילד דבר מה חדש, לשפר את התנהגותו או לייעץ לו. בדיוק כמונו, ילדים זקוקים להקשבה אמפתית ובלתי ביקורתית, ומרבית הילדים ירוויחו הרבה יותר מסוג זה של קשב מאשר מעוד אמירה או מסר חינוכי. לכן, שימו לב שלצד האלמנטים החינוכיים אתם מאפשרים גם מרחב לשיחה נינוחה, קלילה ולא ביקורתית.
