מצבי משבר כהזדמנות לפיתוח חוסן משפחתי

18.09.08

צוות בטיפולנט

אילו יכולנו, היינו מגדלים את ילדנו בגן עדן של תמימות: היינו מסתירים מהם את קיומם של מחלות, מלחמות ומוות, אוסרים עליהם לראות סרטים עם סוף עצוב ומוציאים את הצבע השחור מקופסת הצבעים שלהם. אלא שהניסיון להגן על ילדנו ב-100% אינו אפשרי, ולעיתים הם נאלצים להתמודד עם אירועים טראומטיים, מחלות אבדנים וכו'. כמו כן אנו חיים בעידן בו התקשורת זמינה כך שילדינו חשופים למציאות ביטחונית וקיומית קשה הכוללת חשיפה לאיומים ביטחוניים, פיגועים, תאונות דרכים ואסונות טבע.

משברים איתם מתמודדים ילדים עשויים להיות מסוגים שונים. ניתן כמובן להבחין במשברים התפתחותיים ונורמאליים במעגל החיים כגון לידת אח צעיר במשפחה, עלייה לכיתה א', מעבר דירה, יציאת אב למילואים, מוות של סב מבוגר וכד'. מן הצד השני ילדינו עשויים לחוות משברים או אירועים טראומטיים שיש בהם אובדן או איום ממשי כגון: גירושים, משבר כלכלי במשפחה, תאונת דרכים, פיגוע וכו'. אירועים אילו מעמידים אותנו ההורים בפני הצורך לסייע לילדינו לצלוח את המשבר "בשלום" ואולי אף לצמוח ממנו ולחוות חוויה משמעותית של התמודדות.

"זה לא שאני מפחד, פשוט לא בא לי לישון לבד היום": תגובות של ילדים למצבי משבר

כפי שאנשים בוגרים שונים זה מזה בתגובותיהם לאירועי לחץ ומשבר, כך ניתן גם להבחין בתגובות שונות ומגוונות אצל ילדים. חלק מן הילדים עשויים להגיב בשינויים בהתנהגות, כאשר חלק מההתנהגויות עשויות לעורר דאגה וחלקן יראו נורמטיביות על אף היותן שונות מהמוכר לנו. לעומת זאת, חלק מהילדים ממשיכים בהתנהגותם השגרתית כאילו לא קרה כלום. חוסר התגובתיות, לכאורה, עשוי להיות מבלבל (הוא לא שם לב? לא אכפת לה?) אך במרבית המקרים סביר להניח שהילד מרגיש את המשבר אך זו דרכו להתמודד עמו. כמו כן, חשוב לזכור כי ילדים נוטים להיות רגישים ולזהות גם קשיים שאינם מדוברים או שאינם נוגעים להם ישירות. ישנן מספר דרכי תגובה אופייניות למצבי משבר:

• פחדים וחרדות: ילדים עשויים להגיב למשבר בפחד אשר עשוי להתבטא בהימנעות מפעילויות מסוימות ו/או "הידבקות" להורה, סירוב ללכת לחברים, בי"ס וכד'. כמו כן, עשויים הפחדים להתבטא בסיוטי לילה או סירוב לישון לבד. במקרים אלו מומלץ לשוחח עם הילד על פחדיו ולנסות להשיב לו את בטחונו אך מבלי להפר את השגרה. למשל, חשוב שלא לאפשר היעדרות מבי"ס או מעבר לשינה במיטת ההורים, אך ניתן לחזק את בטחונו של הילד ע"י הישארות לצד מיטתו עד שיירדם, ליווי לבי"ס וכן הלאה.

• רגרסיה: לעיתים מביאים מצבי משבר לחזרה להתנהגויות מוקדמות כהיעדר שליטה בצרכים, מציצת אצבע התנהגות תלותית בהורה וכד'. במקרים אלו אין טעם להעניש את הילד או לגעור בו אלא לשוחח איתו ולנסות להרגיע את פחדיו. במקרים של הופעת גמגום או עוויתות כדאי להתייעץ עם רופא או פסיכולוג.

• בעיות אכילה לעיתים מתבטאת התגובה למשבר בשינויים בהרגלי האכילה כירידה בתאבון, תאבון מוגבר, העדפת מתוקים, עיסוק מוגבר בהרגלי אכילה אצל מתבגרים או דיאטות. באופן כללי כדאי לנסות לשמור על מסגרת הארוחות הרגילה ולא ללחוץ על הילד לאכול בכוח. עם זאת, במידה ושינויים אלו נראים מוגזמים או לא בריאים כדאי להתייעץ עם איש מקצוע.

• תלונות גופניות: תגובה למשבר עשויה להתבטא בתלונות על תופעות פיזיולוגיות חריגות ככאבי ראש, מחושי בטן, בעיות בעיכול, התגברות תופעות אלרגיות אצל ילדים רגישים וכד'. במקרים אלו כדאי לשוחח עם הילד ולנסות להרגיעו ובמקביל להתייעץ עם רופא, אך לא לתת תרופות ללא מרשם.

• שינויים בהתנהגות: שינויים התנהגותיים מסוגים שונים עשויים להתעורר בעקבות המשבר: מחד ביטויים של כעס ותוקפנות, התנהגות אלימה, חוסר שקט ודריכות יתר ומאידך פאסיביות וחוסר עניין בסובב, אפאטיות, הסתגרות וכו'. ניתן לנסות ולאפשר לילד להביע את רגשותיו באמצעות שיחה או משחק, אך להגביל התנהגויות בלתי הולמות כאלימות ותוקפנות.

• קשיי ריכוז: גם ילדים המסוגלים להעסיק עצמם בד"כ עשויים לחוות בלבול, שעמום, קושי להתמקד ולהתרכז והיעדר עניין בתחומים שהעסיקו את הילד לפני המשבר או האירוע הטראומטי. במקרים אלו כדאי לתת לילד משימות פשוטות וברורות ולאפשר לו לחזור לאיזון באופן הדרגתי.

מי מפחד מהפחד של הילד? כיצד לעזור לילדים בעתות משבר

"אני לא יודעת מה נעשה אם המוצץ הזה יאבד"; "זה הסוף שלנו אם היא תראה שרק אח שלה קיבל..." "אסונות" כאלו ואחרים פוקדים את ילדנו, ולמרות יכולתם לעורר זעם ובכי מפתיעים בעוצמתם, חשים מרבית ההורים כי ביכולתם לעזור לילד לווסת את רגשותיו וכאבו ולהציע לו נחמה ועידוד. משברים "אמיתיים", לעומת זאת, מעמידים הורים רבים בפני תהיות חדשות ומורכבות: האם התגובה של הילד נחשבת לנורמלית? איך לסייע ולתמוך בו? איך נדע במה ועד כמה לשתף את ילדינו? מה קורה כאשר בבית יש ילדים בגילאים שונים? ומתי הרגע להיוועץ באיש מקצוע?

אורית איל, עובדת סוציאלית, מטפלת בבוגרים, זוגות ומשפחות, העוסקת בהדרכה הורית, טיפול בזוגות בתהליכי פרידה ובעלת ניסיון רב בהתערבויות בשעת משבר בתוך המשפחה, מציעה מודל בן שלושה שלבים להתמודדות עם ילדים במצבי משבר שונים.

שלב ראשון: יצירת מרחב המאפשר ביטוי רגשי

פעמים רבות מלווה המשבר בעומס רגשי. נתינת לגיטימציה לתחושות ולתגובות רגשיות כסיוטי לילה, פחד, כעס, עצב, חוסר תיאבון וכד' מאפשרת לילד לבטא תחושות אלו ולדבר בחופשיות על תגובתו למצב. כמו כן, השיחה על הקושי מעבירה לילד את המסר כי ההורים פנויים אליו ומסוגלים להתמודד עם רגשותיו. מלבד הפורקן הרגשי ניתן לכוון את הילד לזיהוי דרכי ההתמודדות היעילות עבורו - האם מרגיש טוב יותר כאשר נמצא עם חברים? האם היה רוצה עזרה בשיתוף מורה או גננת באירוע המשבר? האם תחושתו משתפרת כאשר הוא קורא, עושה ספורט וכד'.

שלב שני: מסירת מידע ושיתוף הילד במשבר

בהיעדר הסבר ברור, נוטים ילדים לפרש לעצמם את המצב ובעתות משבר עשויה פרשנות זו להיות מסוכנת וקיצונית ("מי שיש לו סרטן תמיד מת", "אחרי גירושין לא רואים יותר את אבא"). מאחר וילדים חשופים למידע רב באמצעי התקשורת במסגרות החינוך ודרך חבריהם חשוב שישמעו את העובדות מאתנו ההורים כאשר אנחנו עוזרים להם ללמוד להבחין בהבדל שבין עובדות לשמועות.

מסירת המידע המתאים לגיל הילד ולאישיותו מגבירה את תחושת השליטה ומעבירה לו מסר כי אנו סומכים עליו והוא בוגר דיו להיות שותף. תחושת השליטה אף גדלה כאשר משתפים את הילד בהיגיון העומד מאחורי החלטות ושינויים המתרחשים בחייו. כך, למשל, עדיף לומר לילד "אמא מתאשפזת בבי"ח ולכן תהיו אצל סבתא" ולא "להפתיע" אותו בנסיעת כיף לא ברורה לסבתא כאשר הוא חשים שמשהו מתחולל בבית.

בדומה, במצב שיש בו איום או סכנה עדיף להעביר לילד מסר לפיו "אנחנו דואגים אבל עושים הכל כדי להגן עליך ועל המשפחה" מאשר לנסות להרגיע אותו באמירות כ"יהיה בסדר" ו"אין מה לדאוג".

בעת העברת המסר לילד יש לקחת בחשבון את גילו של הילד, אישיותו, מצבו הרגשי ומידת מוכנותו ורצונו להיות שותף לפרטים. כמו כן, חשוב שהמידע יימסר לילד ע"י ההורה ולא ע"י קרוב משפחה או מטפל מקצועי, בכדי להעביר לילד את המסר כי ההורה מסוגל להתמודד עם המשבר וניתן לסמוך עליו. כמעט בכל גיל ילדים מסוגלים להתמודד עם מציאות בה יבחינו וייחשפו לקושי של הוריהם. לעומת זאת, חרדה או מצוקה עשויים להתפתח כאשר הילד חווה את ההורה כחסר אונים וכמי שאולי לא יוכל להיעזר בו בשעת הצורך.

שלב שלישי: העברת מסר אופטימי

מסירת המידע ושיחות על אירועי המשבר צריכים להיות מלווים במסר אופטימי המכוון לעתיד ולפעולות שיינקטו בכדי להתמודד עם המצב. כך, למשל, כדאי להסביר כי "אבא מאושפז בבית חולים ומטפלים בו הרופאים הכי טובים", "אנחנו ממגנים את המקלטים כדי שיהיה לנו מקום בטוח לישון בו בלילה" וכן הלאה.

כאשר הילד שואל שאלות ישירות ומפוכחות כדאי לענות באופן ישיר הכולל הן התייחסות לקושי הרגשי והן מסר אופטימי המחזק את תחושת השליטה: "החלטנו להתגרש אבל שנינו נמשיך לאהוב אותך, ואם תתגעגע לאחד מאיתנו תוכל לדבר איתו בטלפון", "אנחנו מאוד מקווים שלא יקרה לאבא שום דבר במלחמה, אבל איתו עוד חיילים איתו וכלי נשק".

לדברי אורית, ילדים עשויים להגיב למשבר במגוון דרכים התנהגותיות ורגשיות. במקרים רבים מספיקה הרגעה ותשומת לב של ההורים בכדי לשקם את תחושת הביטחון של הילד, אך לעיתים יש צורך בעזרה מקצועית. חלק מן הילדים מפתחים תגובות רגשיות ממושכות העשויות לפגוע בתפקודם, תפיסתם העצמית והתפתחותם (למשל, חרדה המונעת הליכה לבי"ס או מביאה לסימפטומים דכאוניים). לעומתם, עשויים ילדים אחרים להכחיש את המצב לאורך זמן ("אבא ואמא יתחתנו שוב", "בסוף סבא יבריא ולא ימות"), כך שתפקודם נשמר כלפי חוץ אך בפועל הם חווים רמות גבוהות של חרדה ומצוקה. במקרים אלו כדאי לשקול פנייה לעזרה מקצועית אשר תקל על הילד או תקנה להורים כלים להתמודדות עם מצוקתו של הילד.

כמו כן, רבים מהמשברים המשמעותיים איתם מתמודדים ילדים מהווים מצבי משבר גם עבור ההורים, כגון איום בטחוני, משבר כלכלי, מחלה/פציעה של בן משפחה וכד'.

לדבריה של אורית איל במצבים אילו אין זה נכון להתמקד רק בילד המבטא תחושות מצוקה וחשוב להקדיש תשומת לב ועין בוחנת גם לילדים האחרים במשפחה, שעל פניו נראה כי ממשיכים לתפקד כרגיל. בעיתות משבר ההורים הם המשאב הטבעי ובד"כ הזמין ביותר עבור ילדיהם, וילד שיכול לסמוך על הוריו ועל נוכחותם התומכת יוכל לבנות תחושה של בטחון בעצמו גם במצב משבר. מטרת הטיפול המשפחתי בשעת משבר היא לסייע להורים לזהות את הצרכים השונים של כל אחד מילדיהם וללמוד איך להיות שם עבורם.

על המטפלת - אורית איל

אורית איל היא עובדת סוציאלית, מטפלת בבוגרים, זוגות ומשפחות, העוסקת בהדרכה הורית, טיפול בזוגות בתהליכי פרידה ובעלת ניסיון רב בהתערבויות בשעת משבר בתוך המשפחה.