11.10.16
צוות בטיפולנט
אתה ממש לא מאלה שמרכלים. לא מעניין אותך מי אמר למי ומה כתוב בדף האחורי של העיתון, ואין שום סיכוי שתבזבז את הזמן שלך בהעברת מידע על הבן של זאת שעשה ככה וככה לזה. ובכל זאת, כשפיסת מידע פיקנטית במיוחד עוברת לידך, מה תעשה? לא תקשיב?
למרות השם הרע שיצא לרכלנות, רכילות היא אחת התופעות החברתיות הנפוצות ביותר בחברות רבות. למעשה, בניתוח שיטתי שנערך למדגם אקראי של שיחות נמצא כי כ-60% מהן הוקדשו לרכילות. אז למה כל כך חשוב לנו לרכל? והאם רכילות גרועה כפי שאנו נוטים לתפוס אותה?
מהי רכילות ועל מי אנחנו מרכלים?
מתי לאחרונה ריתקת חבורה שלמה במסיבה באמצעות רכילות על מישהי שעובדת במפעל במשמרות, נשואה באושר ואם לשלושה ילדים, אשר לאחרונה שיפצה את המטבח שלה? סביר להניח שרכילות מסוג זה לא תזכה אותך בתואר "מסמר המסיבה".
במילון מוגדרת רכילות כ"דיבור או כתיבה של דברים בטלים, בדרך כלל שליליים, על בני אדם אחרים, בעיקר על ענייניהם האישיים או האינטימיים". הרכילות נתפסת כ"פעילות בלתי תכליתית" מאחר ומטרתה היא עצם הרכילות עצמה ולא תוצאות חיצוניות. מאפיין זה הוא שמבדיל את הרכילות מהפצת שמועות ו"נקיטת לשון הרע": הפצת מידע שלילי במטרה לפגוע בשמו של אדם היא פעולה המכוונת לגרימת נזק בעוד שרכילות מכוונת להנאה שבדיבור עצמו. עם זאת, כמובן, לא פעם עשויה גם רכילות תמימה לגרום לא פחות נזק מהפצת שמועה באופן מכוון.
באופן כללי נוטה רכילות לעסוק בנושאים כמין, אלימות, כסף ותכונות אופי הנתפסות כחולשות. כמו כן, הרכילות נוגעת בד"כ לשלושה סוגי אנשים: מפורסמים ("סלבריטי"), אנשים הנמצאים בסביבתנו המיידית (השכן, הבוס, חבר משותף) ואנשים שחייהם האינטימיים או האישיים ייחודיים (מהנדס בכיר הנוהג ללבוש בגדי נשים). מעניין לשים לב שגם רכילות פיקנטית תהיה במרבית המקרים זהירה ובלתי מזיקה: אפילו טורי רכילות בעיתונים אינם נוטים לפרסם מידע שלילי משמעותי. דוגמא לכך היא שבעבר, כאשר נחשבה הומוסקסואליות לאסורה על פי חוק, נמנעו עיתונים מלפרסם מידע על מפורסמים אשר חשיפת נטייתם המינית הייתה פוגעת ביכולתם להמשיך בפעילויותיהם השונות.
"אני מרגיש הרבה יותר נוח לבקר אנשים מאחורי גבם" (ג'רי סיינפלד) - מדוע אנחנו מרכלים?
אגדה יהודית ישנה מספרת על אדם אשר ריכל על הרב של עיירתו. לאחר זמן מה ביקש אותו אדם את סליחתו של הרב, ובתשובה ביקש ממנו הרב לגזור כרית ולפזר ברוח את הנוצות שבה. לאחר שעשה זאת, שאל אותו אדם את הרב האם סלח לו. "בוודאי", ענה הרב, "אסלח ברגע שתסיים לאסוף את הנוצות חזרה אל הכרית".
אין ספק שכולנו מודעים לסכנות הטמונות ברכילות, בין אם אנחנו מאזינים תמימים ובין אם אנחנו סוכני הידע. ובכל זאת, רכילות היא פעולה חברתית בסיסית עד כדי כך ששלושת הדתות הגדולות (נצרות, איסלאם ויהדות) מצאו לנכון להתייחס אליה ולהגדירה כחטא או מעשה בלתי ראוי.
מדוע אנחנו מרכלים, אם כן? לאורך השנים הציעו סוציולוגים ואנתרופולוגים הסברים שונים:
סקרנות: האדם הוא יצור סקרן מעצם טבעו ורכילות היא דרך מהנה ולגיטימית מבחינה חברתית להשגת מידע. כמו כן, רכילות מאפשרת לנו הכרות עם צדדים אמיתיים ואישיים יותר של אישיותו של אדם שהכרותנו איתו מוגבלת. הידיעה שהבוס שלך נשוי בפעם הרביעית ושכל נשותיו היו צעירות ממנו בצורה משמעותית, למשל, מלמדת אותך על אישיותו הרבה יותר מצבע העניבות שלו או האופן בו הוא מעדיף לשתות את הקפה שלו...
השתייכות: אחת ממשמעויותיה של המילה 'רכילות' באנגלית היא "להיות ידיד של". ואכן, רכילות משותפת היא העברת מסר של אמון ("אני מספר לך וסומך עליך שלא תעביר זאת הלאה"). המבטאת פעמים רבות אינטימיות או הבעת רצון לקשר. בהתאם, פעמים רבות מביאה רכילות משותפת - מעצם היותה מהנה ואינטימית - לתחילתה של ידידות ויוצרת תחושת שייכות.
תוקפנות: אחת הטענות השנויות במחלוקת היא הטענה שרכילות היא פעולה תוקפנית מעודנת ולגיטימית. על פי גישה זו הרכילות מביאה תועלת במובן מסוים, מאחר והיא מחליפה פעולה תוקפנית ישירה. כלומר, רכילות על מנהגיה הגרועים של חברתך לשעבר עדיפה על פני הטרדתה.
נקיטת עמדה מוסרית: המחפשים צידוק לנטייתם לרכל עשויים למצוא עניין בטיעון זה, לפיו אחת ממטרות הרכילות היא הערכה ודיון במידת מוסריותן של התנהגויות שונות. כאשר אנחנו מסכימים פה אחד ש"הוא התנהג מתחת לכל ביקורת" ו"מי שמע על דבר כזה?" אנחנו מאשרים וזוכים לתמיכה בעמדותינו המוסריות, דבר שמביא לתחושה טובה ולקירבה.
אז מי מרכל יותר, אתה או אשתך? סוגי האנשים הנוטים לרכל
קודם כל, אפשר להרגע: מרבית האנשים נוטים לרכל מפעם לפעם וזה שבהפסקת הצהריים האחרונה הקשבת בשקיקה לחדשות האחרונות על החבר של נינט לא אומר עליך שום דבר איום ונורא. עם זאת, חלק מן האנשים נוטים לרכל יותר מאחרים.
קשה לקבוע מהן הסיבות המביאות ל"רכלנות יתר" אך נמצא כי אנשים החווים חרדה משמעותית בנוגע למקומם בחברה נוטים להרבות ברכילות. הסבר נוסף שהוצע לנטייה לרכל הוא בהיותה ביטוי לצורך חזק בקבלת משוב על חייו האישיים של ה"רכלן", מאחר והעיסוק בחייהם הפרטיים של אחרים מאפשר השוואה אליהם. באמצעות ההשוואה יכול המרכל להעריך מחדש את חייו ("אצלי הנישואין הרבה יותר טובים"), לפגוע בשמם וערכם של אנשים המעוררים תחושת נחיתות (למשל, באמצעות העברת מידע שלילי על האישה הנאה ביותר במשרד) ובעקיפין גם לבטא את תחושת הקנאה שמעוררים חלק ממושאי הרכילות. כך, למשל, עשוי עיסוק אינטנסיבי בבוגדנותו של שכן לבטא גם קנאה ביכולתו לשבור מסגרת נישואין משמימה. בנוסף, הרכילות מהווה גם שער לעולם החברתי: מסירת המידע מציבה את המרכל במרכז תשומת הלב ומאפשרת לו לנהל שיחות קרובות אשר פעמים רבות אינן בהישג ידו. יחד עם זאת, הרכילות אינה משמרת את תשומת הלב לאורך זמן ופעמים רבות מביאה לדחייה של הרכלן מתוך תחושה שלא ניתן לסמוך עליו וכי עולמו הפנימי שטחי.
תפיסי זו של הרכלן, אגב, רחוקה מלהיות מדויקת: רכלנים נוטים להיות אינטליגנטיים ובעלי זיכרון ויכולות אינטגרטיביות גבוהות. הם חברותיים, רגישים וסקרנים, אך נוטים להפנות כישורים אלו לאפיק המפוקפק של הרכילות. אנשים אשר נמנעים לגמרי מרכילות, לעומת זאת, נוטים להיות "יבשים" ובעלי עניין מועט באנשים אחרים.
באופן בלתי מפתיע, לא רק האופי משפיע על מידת הנטייה לרכל אלא גם המין. מרבית האנשים ישערו כי נשים נוטות לרכל יותר מגברים ובאופן כללי, ניתן לומר כי השערה זו נכונה. גברים ונשים נוטים לבלות זמן זהה ב"שיחות סתמיות", אך התרבות מעודדת נשים להשקיע יותר בקשרים חברתיים ובין אישיים ואילו גברים מכוונים לעיסוק בנושאים פרקטיים. בהתאם, נשים נוטות יותר לשוחח על אנשים אחרים במסגרת "small talk" בעוד שגברים ייטו לשוחח על ספורט, פוליטיקה וכן הלאה.
מקורות
רכילות/ אהרון בן זאב ואבינועם בן זאב, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1993
ישר מהלב/ אהרון בן זאב, הוצאת זמורה ביתן 1998
Coevolution of neocortical size, group size and language in humans, Dunbar, R. I. M. (1993). Behavioral and Brain Sciences 16 (4): 681-735