מהתבגרות לבגרות: פרוייקט "למצוא את הצפון"

21.02.11

מנשה כהן

"הגעתי לגיל 21 ואני מרגיש שאני לא מצליח לסיים משהו כמו שצריך. ואם כן - אני צריך להתאמץ.ולהתאמץ. ההורים שלי חושבים שאני פשוט עצלן ושאני לא ממצה את הפוטנציאל שלי. תמיד אמרו לי את זה גם בבית הספר. אני מאבד את הריכוז וחושב שאחרים יותר טובים, שהולך להם בקלות בלימודים ועם בנות. מה יהיה אתי?"

"הייתי רוצה מין מקום כזה שבו אכיר אנשים כמוני, שארגיש שייכת . מאז שחזרתי מהודו כולם התפזרו. אני מרגישה תלושה. לא יודעת מה רוצה .יודעת מה לא רוצה .לא רוצה ללמוד לא רוצה להיות כמו כולם. לא רוצה להיכנס למשבצת של חיים בינוניים. רוצה לעשות משהו עם החיים שלי מיוחד אמיתי ומעניין. לא מוצאת כיוון...."

"בצבא התמודדתי עם אירועים קשים והייתי במשבר נפשי. בקושי הצלחתי לסיים את שירותי הצבאי. אחרי השחרור הסתגרתי בחדרי ולא תפקדתי והמשבר העמיק עוד ועוד. לא היו לי את הכוחות לצאת ממנו בעצמי. הורי עזרו לי לקבל עזרה מקצועית. כיום אני מרגיש יותר טוב אך עדיין אין לי את הכוחות לחזור לחיים. אני צריך מסגרת שתוציא אותי מהחדר ותחזיר אותי לחיים".

במילים אלו מתארים צעירים, הנמצאים על התפר שבין גיל ההתבגרות לגיל הבגרות, את התמודדותם עם הצעדים הראשונים בעולם המבוגרים. מנשה כהן, פסיכולוג קליני בכיר, עומד בראשה של תוכנית 'למצוא את הצפון' המציעה מסגרת טיפולית זמנית לצעירים אשר זקוקים להכוונה וסיוע בשלב זה.

התבגרות: האתגר

טיול למזרח או לדרום אמריקה? ואולי בכלל עגלות צעצועים באמריקה? אומנות או עריכת דין? דירה בת"א או להישאר עם ההורים? בניגוד לעבר בו מסלול התיכון-צבא-נישואין היה מובן מאליו, הצעיר הישראלי הממוצע של ימינו מסיים את השירות הצבאי כשכל האפשרויות, פחות או יותר, פתוחות בפניו. "עד גיל 18, מסביר כהן, "המתבגר חי במסגרת ברורה ומוגנת, תחת חסות הוריו והמסגרת הבית ספרית והחברתית המוכרת. השירות הצבאי מנתק את המתבגר ממסגרות התמיכה המוכרות, ומפגיש אותו עם אתגרים פיסיים, חברתיים ורגשיים משמעותיים. מרבית הצעירים צולחים אתגרים אלו אך חלקם נושרים מהצבא ונותרים ללא מסגרת תעסוקתית וחברתית. במצב דומה נמצאים צעירים שסיימו את השירות הצבאי או חזרו מטיול בחו"ל ומתקשים 'למצוא את עצמם': לא מוצאים תחום לימודי או מקצועי שמושך אותם, מתקשים להתמיד בעבודה ולא יוצרים קשרים חברתיים מספקים".

מדוע שלב המעבר בין ההתבגרות לבגרות מסובך כל כך? אריק אריקסון, פסיכואנליטיקאי אשר האמין כי לאורך כל חיינו אנו ניצבים בפני שלבים התפתחותיים המובילים למשבר או צמיחה, טען כי המטלה איתה מתמודדים בוגרים צעירים היא השגת אינטימיות המתבטאת ביצירת קשר זוגי ויציבות תעסוקתית. אלא שכאשר מטלות התפתחותיות מוקדמות יותר, כמו פיתוח תחושת יכולת אישית וגיבוש זהות אישית, טרם הושגו בצורה מספקת - הבוגר הצעיר אינו פנוי או איננו בשל למטלה התפתחותית חדשה.

"כדי לעבור בשלום את היציאה מהעולם המוגן שהחברה ארגנה אל העצמאות שבבגרות", מסביר מנשה כהן, "יש צורך בידיעה פנימית של מי אני ומה אני רוצה, פחות או יותר,וכאשר אלו אינם קיימים, העצמאות ומגוון האפשרויות העצום עלולים לעורר בלבול, חרדה, דיכאון ומצוקה נפשית. התחושות האלו, בתורן, עלולות להביא לשימוש בסמים ואלכוהול, הסתגרות, שוטטות, התנהגויות עברייניות או פשוט חוסר מעש והשענות בהורים. כלומר, במקום בו אין יכולת להתקדם- מתחילה רגרסיה וחזרה לאחור". העתיד מפחיד אז נשארים ילדים.

מוצאים את הצפון במודיעין

ניתאי, בן 22, מוסיקאי לאחר שרות צבאי, בעל בגרות מלאה, ממשפחה ממעמד סוציו אקונומי בינוני גבוה, נוסע לחו"ל, מקים להקה רוק ומסתובב איתה בכל אירופה באוטובוס, ומתחיל לצרוך סמים קלים וסמים אחרים. הוא שולח תמונות שלו להורים והוא מלא בקעקועים ופירסינג. התאהב בבחורה שנכנסה להריון. אין כיוון לעתיד. הבחורה רוצה לעשות הפלה, ההורים רוצים לממן לה את ההפלה אבל הוא רוצה לגדל את הילד, ומאיים שאם יעזרו לממן את ההפלה הוא ינתק איתם את הקשר...הם לא יודעים מה לעשות...

הורים רבים מודאגים - ובצדק - כאשר הם רואים כי הבוגר הצעיר מתקשה למצוא כיוון ולבחור במסלול חיים לימודי או תעסוקתי יציב. מרביתם פונים לעזרה לטיפול פסיכולוגי אך לטענתו של מנשה כהן וצוות 'למצוא את הצפון'- טיפול שבועי לא תמיד מספיק. בשיתוף החווה האקולוגית במודיעין, הקימו מנשה כהן וצוות המכון הפסיכולוגי 'עידן' תוכנית טיפולית מקיפה אשר מציעה שילוב בין העבודה טיפולית המקובלת ביחד עם השתתפות בעבודה באחת המחלקות בחווה. העבודה ביחד עם אחרים היא מעין סימולציה לעבודה או לימודים במציאות. "בוגר שיצא ממסלול החיים הנורמטיבי", מסביר כהן, "זקוק למסגרת שתסייע לו לרכוש מחדש את המיומנויות החברתיות והתעסוקתיות הדרושות להשתלבות מחדש, ולכן אנחנו מציעים מסגרת יומית [5 ימים בשבוע] הפועלת משעות הבוקר עד אחה"צ. במהלך היום המשתתפים משתלבים בחווה לצד הצוות העובד בה- צוות המורכב מאוכלוסייה נורמטיבית - ובכך מאפשר למטופל להתנסות בהשתלבות המבוססת על קבלת סמכות, עבודת צוות וכן הלאה. התוכנית טיפולית כוללת טיפול פסיכולוגי קבוצתי המאפשר עיבוד חוויות רגשיות, תרגול מיומנויות חברתיות, פעילויות מדיטציה וטאיצ'י, ועבודה עם ההורים במתכונת של טיפול משפחתי או הדרכת הורים. המטרות הטיפוליות הן אינדיבידואליות והן מוגדרות ביחד עם המטופל בתחילת הטיפול. את העבודה עם ההורים מדגיש כהן כהיבט משמעותי ביותר בתהליך: "חלק גדול מהקונפליקטים איתם מתמודדים משתתפי התוכנית נוגע להיבטים הקשורים בהורים ובתא המשפחתי: האם אני יכול לעזוב בלי להיעזב? האם אני יכול לבחור בדרך שונה מזו שההורים התוו לי, ועדיין להישאר במסלול חיים נורמטיבי? עבודה עם ההורים, שגם הם חווים מצוקה ודאגה, מסייעת לבוגר הצעיר לצאת לחיים הבוגרים עם "ברכת הדרך" ומאפשרת להורים לקבל כלים להתמודדות עם קשייו וצרכיו הספציפיים. חלק ממשתתפי התוכנית מסיימים אותה אחרי שלושה חודשים וחלקם יכולים להמשיך לשלבים מתקדמים הכוללים תוכנית אתגרית לחיזוק הביטחון העצמי ובהמשך חונכות של צעירים חדשים בפרוייקט. בשורה התחתונה, המטרה היא שמהחווה המטופל ימשיך במסלול חיים נורמטיבי, עם תחושה חזקה יותר של מסוגלות ותחושה של כיוון בחייו".