01.06.15
צוות בטיפולנט
המטרה: ילדים מחונכים ומכבדים, שמבינים שעליהם לתרום את חלקם בניהול מטלות הבית. האמצעי: מי יודע?
רבים מאתנו מכירים את הרגע הזה: אתם שומעים את הנסיכה צועקת מהסלון 'אבא - מיץ!", מוצאים את עצמכם סוחבים שלושה ילקוטי בטמן והלו-קיטי או מפנים (שוב) את כל הצלחות מהשולחן ומבינים שזה הרגע: הגיע הזמן שהילדים יעשו קצת יותר בבית. הילדים, מצדם, מוחים בקולי קולות על הרעת התנאים, נזכרים כמה חשוב להם להכין בדיוק-בדיוק עכשיו את שיעורי הבית, חושפים סימן כחול על הרגל שבשום אופן לא מאפשר להם לתפקד או נזכרים שההורים של דנה ואייל בחיים, אבל בחיים, לא מבקשים מהם לסחוב את השקיות מהסופר. אז איך עושים את זה? איך גורמים לילדים לעזור בבית, מה מקשה עלינו כל כך לדרוש מהם לעזור ואיך משנים הרגלים אחרי שנים של היעדר דרישות?
חיתוך סלט כצורך פסיכולוגי-התפתחותי
הדרישות שלנו מתינוק אשר זה עתה הגיע לעולם הן אפסיות: אנחנו נענים לכל צרכיו בהקדם האפשרי ובאופן המדויק ביותר ולא מצפים ממנו להתאים את עצמו לצרכינו גם כשאנחנו זקוקים נואשות לעוד שעה של שינה וגם אם כבר החלפנו לו שלושה סטים של בגדים. ככל שהפעוט מתפתח, אנחנו מתחילים לצפות ממנו ליותר ובאופן זה מעבירים אליו באופן מותאם ודרגתי את התפקודים הרגשיים והפרקטיים אשר עד כה ביצענו עבורו: הרי לכולנו ברור שאם נוקסם מכך שהילד מצביע על החפץ שהוא רוצה או נענה לציווי "מים" גם בגיל חמש בדיוק כפי שהוקסמנו ממנו בגיל שנה - לא בדיוק נעודד אותו לעצמאות.
כלומר, כאשר אנחנו מציבים דרישות בפני ילדינו אנחנו למעשה מקדמים את התפתחותם התפקודית והרגשית. מרבית ההורים מתמודדים היטב עם העברת האחריות אל הילד בתחומים הקשורים אליו עצמו (אכילה, שירותים, התלבשות), אך רבים מאתנו לא מסווגים באופן אוטומטי את מטלות הבית כמטלות אשר האחריות עליהן אמורה גם היא לעבוד אל הילד במידה מסוימת. כך, אנחנו עשויים לדרוש מילדנו לנהל באופן עצמאי למדי את עצמו אך לעשות עבורו הכל כאשר מדובר במרחב הביתי - סידור הצעצועים, זריקת הבגדים לסל הכביסה, פינוי השולחן, סחיבת תיק בטיול וכן הלאה.
אחת הסיבות לכך היא שהתרבות העכשווית מדגישה את מקומו המרכזי של הילד במשפחה, ולעתים קרובות מביאה לבלבול בין נתינה והיענות לצרכים רגשיים, לבין פינוק יתר. כך, למשל, כאשר הילד מודיע ש"לא בא לו" לסדר, אנחנו עשויים להתבלבל ולתפוס את הדרישה לסדר את הצעצועים שפיזר כחוסר קשב לצרכיו במקום כהזדמנות להרחבת האחריות האישית והשליטה העצמית. כאשר בלבול זה מתווסף לנטייה הטבעית שלנו לרצות עבור ילדינו את הטוב ביותר, ולעייפות הטבעית שלנו אחרי יום עבודה ואחה"צ עם הילדים - אנחנו עשויים בקלות לסגת לעמדה ותרנית ורחמנית, ולפטור את הילד מכל אחריות על המרחב הביתי.
במצבים אלו קל מאוד לשכוח שעזרה בבית מלווה ברווחים פסיכולוגיים משמעותיים עבור הילד. עזרה בבית מאפשרת לילד להרגיש בעל יכולת ותרומה, מדגישה את יכולותיו הפיסיות, מקדמת מיומנויות מוטוריות ותפקודיות, מהווה הזדמנות מצוינת למתן חיזוקים חיוביים ובנוסף - הופכת את הילד לפחות "בעל חוב" להורה: ילד אשר מרגיש שהוא רק מקבל ולא נותן כלום עשוי בסופו של דבר לנוע בין פינוק יתר לבין תחושת אשמה המלווה בצייתנות יתר. זאת, בניגוד לילד אשר נדרש לתרום את חלקו בבית ומפתח תחושה שגם הוא יכול לתת ולתרום.
בשורה התחתונה ניתן לומר כי ככל שאתם עצמכם תהיו שלמים עם התפיסה לפיה עזרה בבית תורמת לילד - כך יש יותר סיכוי שתצליחו להניע אותו לעזור. לצד זאת, חשוב לזכור שהתנגדות לעזרה היא תגובה שכיחה וצפויה של ילדים, ולכן מספר טיפים יכולים לסייע.
8 טיפים שיגרמו לילדים לעזור בבית
הגיל שאפשר להתחיל: כבר בגילאי שנתיים-שלוש פעוטות יכולים לסייע באיסוף צעצועים, זריקת בגדים לכביסה, סחיבת התיק מהגן והרמת חפצים שנפלו מתחת לספה. ככל שתאפשרו לילד להתנסות בעזרה בבית בגיל מוקדם יותר - כך הרעיון יוטמע בקלות רבה יותר.
הציבו ציפיות ברורות: אל תצפו מהילדים, לפחות בשלב הראשון, להיות יצירתיים במיוחד בנוגע להגשת עזרה בבית. הציבו דרישות קונקרטיות וברורות בנוגע לדברים שאתם מצפים מהילד, ואל תצפו שהוא יתרגם את הציפייה שלכם "לעזור יותר" לקיפול כביסה או פינוי הצלחות מהשולחן מבלי שתאמרו לו לעשות זאת באופן ישיר.
הגדירו שגרת מטלות: ביקשתם משהו בבוקר, הילד אמר שעוד רגע, ובסופו של דבר אתם מוצאים את עצמכם רודפים אחריו לאורך כל היום או מתייאשים מתוך תחושה שכבר יהיה פשוט יותר לעשות הכל לבד? הפתרון הוא הגדרת זמנים ברורה לביצוע המטלות. בגיל צעיר אפשר לקבוע מראש, למשל, שכל יום אחרי ארוחת הערב הילד מסדר את חדרו ושבכל יום שישי הוא עוזר לפנות את הכלים אחרי ארוחת הערב. בגיל בוגר יותר, אפשר לקבוע שמדי יום המתבגר ינקה את השירותים של החתול ויאסוף את הכביסה שלו, ולתת לו לנהל את הזמן כראות עיניו, כל עוד המטלה מתבצעת בסופו של דבר. חשוב לזכור שבהסדר זה, חובתכם היא לתת בילד אמון ולתת לו לעמוד בלוח הזמנים בלי לנדנד ולהזכיר לו את מטלותיו לאורך כל היום. בגיל צעיר אפשר להזכיר לילד את המטלה שלו, ובגיל בוגר יותר כדאי להתערב רק אם הילד לא עומד במטלה במסגרת הזמנים שנקבעו לו.
בחרו היטב את הקרבות שלכם, ואת העיתוי שלהם: הקדישו מחשבה למטלות בהן אתם מבקשים מהילדים עזרה, והציבו דרישות שתואמות את גילו של הילד, יכולותיו ואם אפשר גם העדפותיו הייחודיות. למשל, אם אתם יודעים שהילד שלכם הוא לא "ילד של בוקר", אפשר לתת לו מטלות אותן ניתן לבצע גם בשעות היום האחרות, אם הדבר מתאפשר. כמו כן, כדאי להתעקש על עזרה כאשר אתם והילד פנויים לאתגר, ולא להתחיל את השינוי בדיוק כשהילד חולה/רעב/עייף ואתם עצמכם מותשים וחסרי סבלנות.
תנו בחירה (לא חופשית): הדרישה לעזרה בבית הפכה למאבק כוח ביניכם לבין הילד? תנו לילד לבחור בין כמה מטלות ו/או לבחור מתי יבצע אותן, ובכך אולי תוציאו את ה"עוקץ" ממאבק הכוחות.
תנו לילד לשאת בתוצאות: אחת הטעויות השכיחות ביותר בנושא העזרה בבית היא הכניסה למעגל בו אתם מזכירים, מתחננים, מאיימים ו-בסוף עושים הכל לבד. כדי להימנע ממעגל זה חשוב שהילד יכיר בכך שלהתנהגותו יש תוצאות: אם אתם נאלצתם לאסוף את הצעצועים שבחדר אחרי ערב של נדנודים, אספו אותם והחרימו את המשחק ביום הבא. אם הילד לא פינה את הכלים, נתקו את המחשב עד שהכלים יפונו.
לא כל האמצעים כשרים: למשל, מניפולציות, איומים וניסיון לעורר אשמה הם אולי אמצעים יעילים שיגרמו לילד לבצע את דרישותיכם באופן מידי, אך לא יסייעו לו להפנים את רעיון הנתינה והאחריות באופן עמוק ולאורך זמן. יתר על כן, אמצעים מסוג זה עשויים לגרום לילד לציית מתוך דאגה ("אמרתי לך שאני אחלה אם לא תעזור לי!") או פחד, אשר יפגעו בתפיסתו עצמי וביחסים אתכם.
דברו ברוגע: קראתם את המילים "דברו ברוגע" והתחלתם לגחך? סביר להניח שכן, מאחר ולרבים מאתנו יש נטייה לצאת בהצהרות גרנדיוזיות ברגעי כעס וסערת רגשות ("בחיים אני לא אכבס לך יותר!", "בפעם הבאה שתשכח להוריד את הזבל אני מבטל לך את מחנה הקיץ!"). למרות זאת, את השיחות על הציפיות בנוגע לעזרה בבית כדאי ליזום ולנהל לא בעתות משבר אלא באופן רגוע ומראש: בבית קפה, במפגש משפחתי בו כל אחד מהילדים יכול לבחור את המטלה המועדפת עליו וכן הלאה.
