07.10.23
ד"ר אורטל בוחניק אציל ואנה נתיב
מדינה כמו מדינת ישראל למודת מצבי חוסר ודאות ופחד כחלק מאתגר ושכיח בשגרת היום-יום. בסבבים ביטחוניים קודמים, רבים מאיתנו למדנו איך לדבר עם הילדים וגם עם עצמנו במצבים מערערים ומבהילים על מנת להירגע. ובכל זאת – הבוקר התעוררנו אל מציאות שונה.
אנחנו לא בעוד סבב ומסביבנו מתרחשת מלחמה בה גבולות נפרצים. הנפש האישית והקולקטיבית שלנו פוגשת כעת רמות שונות של פחד ומצוקה, ורבים חווים חרדה, סטרס ומצוקה רגשית.
בכתבה הבאה נציע מספר דגשים לסיוע ראשוני לאדם החווה מצוקה. בנוסף להקלה על המצב בטווח הקצר, הספרות המקצועית מלמדת כי סיוע רגשי ראשוני והגשת עזרה מתאימה באירועי משבר עשויה להפחית את הסיכוי להתפתחותם של תסמינים פוסט-טראומטיים בעתיד.
שלב ראשון: זיהוי המצוקה
כדי להגיש עזרה, בראש ובראשונה עלינה לזהות ילד או מבוגר אשר חווים חרדה. לצורך כך, נחפש את הסימנים הבאים או את חלקם:
• הצפה רגשית (בכי, צעקות, זעם)
• חוסר קוהרנטיות (גמגום, בלבול, דיבור בלתי ברור, חוסר ריכוז)
• תסמינים פיזיים (רעד בגוף, הזעה, קוצר נשימה, הקאה, שלשול, חולשה גופנית, צמרמורת, גלי חום או קור)
• ניתוק והתבודדות מהסביבה (או ביטוי של חוסר רצון להיות בקרבת אנשים) או לחלופין צורך מוגבר להיות עם אנשים (בקשה להליכה משותפת לשירותים או לקחת כוס מים למשל)
• טקסיות שלא הייתה קיימת קודם (התנהלות לפי כללים או חוקים מסוימים שאינם קשורים בהמלצות בטחוניות או רשמיות בנוגע למצב)
• תחושה של האדם כי הוא "משתגע" או כי הוא חווה חוסר אונים
שלב שני: נוכחות אנושית קרובה
חשוב לזכור כי הנוכחות האנושית והקול הקרוב והאישי כבר כשלעצמו הוא בעל השפעה מרגיעה עבור מי שנמצא במצוקה, לכן אל תהססו להתקרב אל האדם (מבוגר או ילד) וליזום עמו שיח.
כיצד לגשת?
• יצירת קשר – לילדנו ויקירנו נציע חיבוק, נקרא בשמם ונבקש מענה. לעומת זאת אם אינכם מכירים את האדם שאלו את האדם לשמו, בררו פרטים מזהים והרגיעו את האדם שאתם איתו ורוצים לעזור לו ("הי! אתה שומע אותי? אתה רואה אותי? אני X, מה שמך?", "אני פה איתך", "אתה לא לבד"). גם אם האדם מנסה להתרחק ולהתבודד, אנו ממליצים שלא לאבד איתו קשר ולנסות לשוחח, כמובן בצורה שאינה פולשת בכוח למרחב שלו.
• הימנעו מאמירות של "הכול בסדר"/ "יהיה בסדר" – ניסיון הרגעה ללא התייחסות לפחד של האדם כלגיטימי עלולה להעמיק את המצוקה.
• לגיטימציה לביטוי רגשי – חשוב לאפשר כל הבעה רגשית של האדם תוך מתן לגיטימציה מלאה. כי במצב כה לא נורמלי, כמו המצב בו אנו נמצאים כעת, כל תגובה היא נורמטיבית. אם נגיב בצורה שיפוטית לתגובת החרדה, האדם הנמצא במצוקה עלול לחוות רגשות אשם על תגובתו, מה שצפוי להרע את מצבו הרגשי.
שלב שלישי: הפעלת הערוץ הקוגניטיבי
במצבים של סטרס קיצוני וחרדה הערוץ הרגשי פעיל יתר על מידה ואילו הערוץ המחשבתי נוטה להיות בתת פעילות. כדי להחזיר את האיזון ולהוריד את עוצמת ההצפה הרגשית מומלץ לכוון את האדם לעבוד עם הערוץ הקוגניטיבי (מחשבתי).
איך נעשה זאת?
• שאילת שאלות פשוטות שמבקשות מהאדם מידע על מה שהוא עבר (מה שמעת?, מי היה איתך?, מה הוא עשה/ אמר? וכדומה) ומפעילות את החשיבה.
• החזרת תחושת שליטה פנימית דרך בניית נרטיב (ננסה לעזור לאדם לבנות רצף התרחשות הגיוני עם התחלה, אמצע וסוף) כאשר הפנייה היא לערוץ הקוגניטיבי וחשוב לעודד את האדם לתאר את העובדות שקרו לפי סדר התרחשותם, כאשר בסוף מובן שההתרחשות הסתיימה והאדם יצא מכלל סכנה מיידית. כשאנשים חווים חרדה או הצפה רגשית משמעותית, לעיתים המידע שנשאר בזיכרון שלהם חלקי וקטוע, יצירת סדר בזיכרון יכולה להחזיר להם חלק מתחושת שליטה.
שלב רביעי: חזרה לעשייה ומסוגלות
חלק ניכר מהתחושות המלוות מצבי סטרס וטראומה הינם של חוסר אונים אל מול מצב מלחיץ או מערער. חזרה לעשייה עוזרת להפחית את תחושת חוסר האונים ולהחזיר חוויה של מסוגלות.
העשייה יכולה להיות מכל סוג:
• שליחת הודעה לבני משפחה כדי להרגיע אותם שהאדם בסדר
• מתן עזרה למישהו אחר הזקוק לה
• הליכה משותפת ליעד בטוח
• שטיפת פנים
לסיכום
אנחנו באירוע מתגלגל, איננו יודעים מתי הוא יסתיים ובתוכו רבים מאיתנו פוגשים חוויות של חוסר שליטה, לחץ או חוסר אונים. יש לנו יכולת לעזור לעצמנו בכך שנמצא מה מרגיע אותנו ונחבור לכל מה שבמצב חירום מייצר מוגנות.
לכל אחד ואחת מאיתנו ישנם מקורות חוסן רבים, כשאצל כל אחד המקורות שונים, ועלינו לפענח מה מחזק אותנו באופן ספציפי. לאחדים עשייה יצירתית או משחק יתרמו לחוויית חוסן, לאחרים יהיה זה שיתוף של הקרובים אליהם בתחושותיהם, לחלק מאיתנו תהיה זו ההתנדבות והתרומה לאחר, ולעיתים עלינו פשוט לחבור מחדש למקורות תמיכה המוכרים לנו בשגרה כמו פעילות ספורטיבית, אמונה דתית ועוד.
על הכותבות
אנה נתיב – פסיכולוגית חינוכית מומחית, פסיכותרפיסטית ומדריכה
ד"ר אורטל בוחניק אציל – פסיכולוגית חינוכית מומחית ומרצה, המרכז האקדמי רופין.
