"הגיהנום הוא הזולת"? הגיגים על הימנעות חברתית והדרכים להתגבר עליה

ד"ר אלון וסרמן

במחזה 'בדלתיים סגורות' (1944), כותב ז'אן פול סארטר את המשפט "הגיהנום הוא הזולת". באמירה זו, סארטר מתכוון לכך שהמודעות העצמית שלנו ואף הערך העצמי שלנו, תלויים באופן שבו הזולת תופס ושופט אותנו, או לכל הפחות באופן שבו אנו חושבים שהוא עושה זאת. למעשה, בנוכחות אדם אחר, אנו הופכים למושא מבטו וזהו בדיוק המקור לגיהנום שסארטר מתאר, עצם התלות בפרשנות שאיננה שלנו היא מקור הסבל.

מתוך כך, ומאחר שעצם נוכחות הזולת עלולה לעורר קושי, ניתן להבין את הבחירה להימנע ממצבים חברתיים מסוימים כתופעה אנושית ונורמטיבית. כולנו עושים את זה, בין אם במודע ובין אם לאו. אולם, כאשר תופעת ההימנעות החברתית הופכת חמורה, כך שהאדם מתרחק מאינטראקציות עם אנשים מסוימים או מאינטראקציות חברתיות בכלל והולך ומצמצם את הקשר עם הזולת, היא פוגעת באופן משמעותי בתפקודו.

הימנעות חברתית, אם כן, יכולה לשמש למעשה כמנגנון הגנה, זו דרכו של האדם להתמודד עם החרדה המתעוררת בו נוכח האפשרות להרגיש מבוקר או להיפגע על ידי הזולת.

ציר משיכה ורתיעה

כל אדם נולד לתוך קשר עם זולת. האם היולדת מהווה זולת עבור התינוק.ת, אפילו במקרה הקיצוני והנורא, שהיא הולכת לעולמה בשעת הלידה. זהו כמובן מקרה חריג, ומרבית האנשים גדלים במשפחות מסוגים שונים, שבהן כל אחד תופס תפקיד ומיקום בתוך הקבוצה הראשונית הזו, הנקראת משפחה. לכן, במובן מסוים נגזר על כל אדם מרגע לידתו, להתנהל ולהתפתח באופן הלוקח בחשבון את הזולת, החל מצרכים ביולוגיים ראשוניים כמו הזנה ועד לצרכים פסיכולוגיים ראשוניים כמו אמון ובטחון.

הזולת כולל בני אדם מאותה משפחה וגם כאלה שלא, מאותו גיל וגם כאלה שלא (למשל, ילדי הגן לעומת הצוות החינוכי), מאותו מגדר ודוברי אותה שפה, וגם כאלה שלא, וכך הלאה. זהו מגוון מסקרן, וככל שיש יותר אינטראקציות עם הזולת, מתקיים מהלך חווייתי המתגבש לכדי רגשות, המפעיל את האדם על פני הציר של משיכה-רתיעה, משיכה לאחר ורתיעה ממנו.

כל מי שאינו אני, מהווה זולת. עם ההתפתחות וצבירת החוויות, אדם לומד לזהות מי מהאנשים (ואף בעלי החיים) בסביבתו מיטיבים עימו, מי פוגעניים, ומי כלל אינו מעורר אצלו התייחסות רגשית. באופן טבעי, אנשים נמשכים לאנשים המיטיבים עימם ונרתעים מאנשים הנתפסים בעיניהם כפוגעניים. יתרה מכך, בהיסטוריית היחסים של כל אדם עם זולתו, קיימים מרכיבים המושכים אותו לקרבה, וכאלה הגורמים לו להירתע ממנו.

אדם הנהנה לשחק עם זולת אך נפגע במהלך המשחק, יחווה שינוי בחוויה ובתובנה שלו בנוגע למהותו של הזולת. חוויות שונות מולו, כמו פגיעה לעומת קרבה, משפיעות על העמדות המתגבשות כלפי הזולת, על פני אותו הציר של משיכה ורתיעה. כך האדם חווה את עצמו בתוך הקשר עם האדם המוכר/הזר/החיובי/הפוגעני ועוד.

אדם המרגיש פגיע מול האחר, מהאופן בו הוא תופס אותו, רואה את פגמיו, שופט את מראהו, או לועג לביצועיו, יירתע ויתרחק ממנו על מנת לצמצם את הפגיעה. ככל שיש יותר אחרים מולם האדם מרגיש פגיע, הרתיעה גדלה, ההימנעות משתלטת ובשלב מסוים האדם עלול להישאר בבית. בכך נוצרת הקלה זמנית, אולם בטווח הארוך זוהי ממש "מלכודת דבש": ככל שהוא נמנע, החרדה גדלה, הוא מרגיש יותר בודד וחסר כלים להתמודדות בזירות החברתיות השונות, ולכן מסתגר ומצמצם את מרחב המחיה והפעולה שלו.

ככל שאדם מייחס יותר ערך שלילי לאופן שבו הזולת תופס אותו, כך גובר הדחף להימנע ממנו. בנוסף, הוא מתחיל להפנים את המסרים השליליים, תוהה לגביהם ולעיתים אף מאמץ אותם, כך שהוא אכן "מוזר", "טיפש" וכך הלאה, בעיני עצמו. לכן, אין מדובר בביישנות קיצונית או בעצלנות, אלא בקושי ממשי, מלכודת פסיכולוגית המופיעה לאורך מעגל החיים בצורות שונות ומובילה להתפתחותה של תופעת ההימנעות החברתית.

הימנעות חברתית לאורך החיים

בגיל הרך ובילדות המוקדמת: התחלת הפער ביני לבין בני גילי

איך זה נראה? ילדים אלו נוטים לשחק יותר לבד, עד כדי כך שהם משכנעים את המבוגרים שהם לא צריכים אף אחד, ושיש בזה משהו מקסים. אך למעשה הם מפתחים תלות במבוגרים על מנת להימנע מלהתמודד עם בני גילם. בהדרגה, הם מרגישים פחות טוב במסגרת החינוכית ועושים מאמצים להימנע ממנה. כשהם נשארים בבית, הם רגועים ומרגישים טוב, באופן כזה המשפיע גם על הילד וגם על ההורים.

הסכנה: ככל שמתקיימת הסתגרות, יש פחות הזדמנויות לרכישת מיומנויות חברתיות ופחות מצבים שבהם ניתן להתאמן בשיתוף פעולה מיטיב, פתרון קונפליקטים, הענקת עזרה לאחרים ועוד.

בגיל ההתבגרות: מסך כזה ומסך אחר

איך זה נראה? באופן טבעי בגיל ההתבגרות קבוצת השווים הופכת להיות בעלת משמעות קריטית ומהווה מקור משיכה ורתיעה חזק. מתבגרים נמנעים ו"מתמגנטים" לחדר ולמסך, הם מסרבים לצאת למפגשים כיתתיים, טיולים שנתיים ומסיבות, ואף מצמצמים מפגשים חברתיים קטנים יותר. הטכנולוגיה, מאפשרת למלא את הצורך האנושי הבלתי ממומש בתקשורת באופן אנונימי, דרך משחקי מחשב ואמצעים נוספים, אינטראקציה כזו נחווית עבורם כמוגנת יותר.

הסכנה: עליה בחרדה ובדיכאון, חיזוק דפוס ההימנעות אל תוך הבגרות, צמצום העצמאות ופגיעה בזהות העצמית.

בבגרות: צמצום תפקודי ובדידות

איך זה נראה? מבוגרים נמנעים, מוכשרים ככל שיהיו, נמנעים מאינטראקציות חברתיות רבות בכל תחומי החיים. למשל, נמנעים מיצירת קשרים זוגיים, מקידום בעבודה (כמו מקבלת תפקידי ניהול), ומצמצמים מצבים חברתיים ככל יכולתם, עד כדי מענה להודעות בתזמון הגורם לזולת לוותר בהדרגה על יצירת קשר עמם.

הסכנה: פגיעה חמורה באיכות החיים, ירידה משמעותית במצב הרוח, רמת חרדה גבוהה ומשתקת.

מבוגרים מאוד: צמצום נוסף עד כדי בידוד מוחלט

איך זה נראה? לאחר גיל הפרישה מהעבודה, כבר אין הכרח לצאת מהבית לצורך פרנסה. הירידה הדרסטית ברמת האינטראקציה עם אחרים, משפיעה לרעה על מצב הרוח והערך העצמי. הבידוד כרוך בתחושת בדידות, המזינה בתורה את המחשבה שהאדם אינו רצוי בעיני אחרים.

הסכנה: לאורך זמן, הצמצום משפיע על תחושת החיות. המוות הממשי מהווה חלופה סבירה לשממה הרגשית הנובעת מאינטראקציות מעטות, ויכול אף להוביל לאובדנות.

זיהוי הימנעות חברתית: נורות אזהרה שחשוב לשים לב אליהן

ניתן לזהות הימנעות חברתית, או נטייה המרמזת עליה, הן אצל עצמנו והן אצל האחר, באמצעות תשומת לב לעדויות שונות המצביעות על כך. להלן כמה מהסימנים המרכזיים:

• פיזיולוגיים: דופק מהיר, הזעה מוגברת, רעד או בחילה במצבים חברתיים או אפילו רק מעצם המחשבה לקראתם. אפשר לחוש את זה בגוף ואף לחזות בסימנים לכך אצל האחר, למשל קול רועד אצל מישהו במהלך השיחה. סימפטומים אלה לא מתקיימים בהיעדר אינטראקציה חברתית.

• קוגניטיביים: מחשבות שליליות שאינן מפסיקות לקראת המפגש, במהלכו ולאחריו. אני יכול לחשוב למשל שיצחקו עלי, להרגיש בזמן אמת שרואים את החצ'קונים שלי, או כשאני נזכר במה שהיה, אני חושב שתקפו אותי על מה שאמרתי, ולמישהי אחרת שאמרה את אותו דבר, לא אמרו כלום. בנוסף, יש פנטזיה ומחשבות חוזרות על הדרך בה הייתי צריך להגיב, כיצד עצמי "בריא" היה מנהל את זה באופן טוב יותר. ניתן לזהות את הנטייה הזו אצל אדם אחר, כאשר הוא משתף באמירות ברוח הזו.

• התנהגותיים: תירוצים שונים להיעדרות, עזיבה מוקדמת של אירועים, נוכחות נפקדת (למשל, התעסקות עם הטלפון ויציאה ממושכת לשירותים) ועוד.

טיפול בהימנעות חברתית

הימנעות חברתית היא תופעה המשפיעה על הנמנע ועל בני משפחתו, ניתן לטפל בכך ולשפר משמעותית את איכות החיים. כאנשי טיפול, אנו רואים שינויים דרמטיים לטובה באיכות החיים של אנשים בגילאים שונים לאחר טיפול. בטווח הארוך, עבור חלק מהאנשים עם הימנעות חברתית, זו ממש הצלת נפשות. לכן, חיפוש אחר דרך טיפול מתאימה זה כל כך חשוב, גם אם כרוך במאמץ משמעותי.

יחד עם זאת, ישנם אתגרים שונים, וביניהם אתגר המוטיבציה. ככל שהאדם המודרני תלוי יותר בטכנולוגיה, כך לכאורה פוחת האינטרס שלו לטפל בתופעה, הטכנולוגיה ממלאת מקום מסוים בחסך החברתי, והאדם עלול לשכנע את עצמו שאין בעיה אמיתית, ואף שמצבו טוב.

למבוגרים המתמודדים עם הימנעות חברתית, צעד משמעותי הוא להכיר בקושי ללא שיפוטיות כלפי עצמם. הכרה כזו ולא ביקורת עצמית, היא המאפשרת לגייס את הכוחות הדרושים לשינוי. להורים לילדים המתמודדים עם הימנעות חברתית, אני ממליץ על גישה שניתן לכנות "דיקטטורה נאורה" – כלומר, עמידה נחושה על הצורך בטיפול, מתוך אהבה ודאגה, גם כשיש התנגדות מצד הילד או הילדה. תוך חיפוש אחר דרכים להפחית את ההתנגדות הזו בעדינות, כדי להעניק סיכוי אמיתי לשינוי ולהפחתת ההימנעות.

קיימות דרכי טיפול שונות וגישות מגוונות להתמודדות עם הימנעות חברתית. באופן פרטני, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נחשב לטיפול יעיל, באמצעות זיהוי מחשבות בעלות אופי חרדתי וניהול חשיפה הדרגתית למצבים חברתיים. עוד באופן פרטני, ניתן לשקול היוועצות עם פסיכיאטר לטובת שימוש בתרופות המפחיתות את רמת החרדה.

ההמלצה החמה שלי, מתוך עבודתי במרכז "חברים", היא ללכת "דרך האש" ולעשות את מה שלא רוצים לעשות. אני סבור כי באמצעות טיפול קבוצתי ניתן להתמודד עם הימנעות חברתית בדרך המשמעותית והישירה ביותר. הקבוצה מהווה מרחב יחסית בטוח ללמידה ולהתמודדות עם מצבים חברתיים, באופן שיכול לעשות שינוי בעמדות של האדם בנוגע לאופן שבו הוא מרגיש שהזולת תופס אותו.

המנחה מחזיק את המרחב, אך אין בידיו שליטה מלאה על האופן שבו חברי הקבוצה מגיבים זה לזה. הבטחון כאן חלקי בלבד, ודווקא בכך בעל ערך טיפולי רב, הקבוצה אינה חממה מוגנת אלא מציאות חברתית ממשית, שחוקיה דומים לאלה שמחוצה לה.

בעזרת הנחייה קבוצתית נכונה, תרומתם של חברי הקבוצה האחרים יכולה להיות דרמטית ומשמעותית, לעיתים אף יותר מזו של אנשי הטיפול. לכן, בעיניי, טיפול קבוצתי הרבה יותר קשה מטיפול פרטני, אך יעיל יותר ובעצם מזמין את האדם להעז ולהתגבר על ההימנעות.

על הכותב – ד"ר אלון וסרמן

מייסד ומנהל מקצועי של מרכז "חברים", בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה מאוניברסיטת בר-אילן, פסיכולוג שיקומי מומחה ונוירופסיכולוג. מרצה לקורסים בפסיכולוגיה במכללת לוינסקי–וינגייט, ומפרסם מאמרים בתחומי הטיפול הקבוצתי, טיפול בעזרת בעלי חיים ונוירופסיכולוגיה. בוגר התכנית לפסיכותרפיה קבוצתית באוניברסיטת תל אביב, מוכר על ידי האיגוד האמריקאי למטפלים קבוצתיים כמטפל מוסמך Certified Group Psychotherapist.

מרכז "חברים" הינו מרכז לטיפול פסיכולוגי הכולל 34 קבוצות פעילות כל השנה, הנותנות מענה ל-250 משתתפים; ילדים, נוער, צעירים ומבוגרים. המרכז הוקם על מנת לספק את הפלטפורמה הטיפולית היעילה ביותר להתמודדות עם קשיים חברתיים, כמו הימנעות חברתית, תוקפנות בין אישית, רגישות יתר ועוד.