הרהורים מחדר הטיפולים: הכל אודות אמא

צוות בטיפולנט

אחת השאלות שמטרידות אותי כבר מספר שנים היא התהייה מדוע הספרות, הקולנוע והתיאטרון עדיין לא זיהו את הפוטנציאל העצום הטמון ביצירה העוסקת ביחסים בין נשים.

סיפורי אהבה (החל ממלחמת טרויה על הלנה היפה ועד לטיטאניק) ויחסי בנים-אמהות (נכון, מאדיפוס ועד "אל תשתה לי חשיש" של אמא של בנצי) הם לחם חוקה של האומנות; יחסים בין נשים, לעומת זאת, תופסים מקום מרכזי הרבה פחות בפנתיאון היצירות הגדולות.

ולא שיחסים בין נשים הם רלוונטיים או סוערים פחות מיחסים על טהרת ההטרוסקסואליות, ואפילו להיפך: אין שום סיכוי שהטרגדיה רווית מבטי הערגה של רומיאו וג'ולייט משתווה במורכבותה למערכת היחסים שבין בר רפאלי לאמה, ולא תשכנעו אותי שעוצמת ייסוריו של ורתר הצעיר עולה על עוצמת הרגשות שבין כלה לחותנת.

אבל אם תשאלו אותי, אחת ההחמצות הגדולות של האומנות המודרנית היא הפספוס של מערכת היחסים בין אמהות לפסיכולוגיות של בנותיהן.

גם בלי להיות יקירת המשכן לאומנויות הבמה אני יכולה לשער שהמתכון הבסיסי ליצירת אומנות טובה הוא ערבוב לא שגרתי של נושאים שגרתיים ואוניברסליים- קצת אהבה, קצת שנאה, שפע קנאה ותחרות על ליבה של אישה אחת. לזה מוסיפים איזה קונפליקט ומוסר השכל, והנה לכם דרמה קומית נוגעת ללב, משעשעת במקומות הנכונים אך אמיתית ונוגעת עד דמעה.

את כל אלה אפשר למצא בקלות בכל משולש רומנטי של אם-בת-פסיכולוגית: שתי הצלעות במשולש שווה השוקיים הזה הן האם והפסיכולוגית, ושתיהן, פחות או יותר, נאבקות על ליבה של הבת המטופלת. במסגרת התבנית העלילתית השחוקה הזאת צריך רק לבחור קונפליקט מרכזי ומשם לרקום עלילות אלף לילה ולילה.

העלילה השחוקה ביותר היא מה שנקרא "עלילת הסוד": הבת, סטודנטית לפילוסופיה ואומנות פלסטית, רוצה להעשיר את עולמה הפנימי (טוב, ואולי גם להפסיק עם הגראס והסקס המזדמן) ולכן מחליטה לפנות לטיפול. הבעיה, כמובן, היא שאמא אמרה שהיא לא תיתן יותר שקל עד שהבת תמצא עבודה קבועה, ומכאן מתחילה שרשרת טעויות קומי-טראגית: במטרה להשיג כסף, הבת מספרת ששוב היתה העלאה בשכר הדירה (חדר וחצי, קרקע, שני שותפים, דיזינגוף) והאם, בתגובה, שוכרת לה קרוואן במושב בשרון; הבת צריכה לצאת לפגישה עם הפסיכולוגית אך ברגע בו היא ממלמלת למראה "אני נשבעת שאנחנו לא מדברות היום על היחסים בינינו"- האם נכנסת ומודיעה שהיא באה לקצת זמן איכות עם ביתה היקרה.

וכן הלאה.

תסריט אטרקטיבי נוסף הוא תסריט אופרת הסבון בו ברגע שהבת מתוודה על רצונה ללכת לטיפול, האם פורצת בבכי ומתוודה על כך שהבת אינה האישה היחידה בחייה- הכספים שנחסכו במשך שנים למימון הטיפול הועברו ברגע של משבר לארנקה של מטפלת באומנויות. וכמובן, האופציה החביבה בה הבת ממלצרת, מנקה מדרגות ושוכבת עם הבוס כדי לממן את הטיפול וכאשר האם מגלה זאת היא מכריזה "שברת- שילמת" ושולפת באבירות את פנקס הצ'קים (מה יש? יש גם כאלה שאוהבים סרטי וולט דיסני, לא?).

וכמו שאמרתי- וכן הלאה, כיד הדמיון הטובה עליכם.

מעבר לפליאה שלי על הפספוס של המפיקים ההוליוודיים, אני בהחלט יכולה להבין את יחסי האהבה-שנאה שבין אמהות לפסיכולוגיות.

נסו לדמיין את הפרדוקס הבסיסי אליו נקלעת כל פסיכולוגית: מצד אחד, אילו למטופלת היתה אמא טובה יותר, חמה יותר, מפרגנת יותר- המטופלת לא היתה מביאה איתה למפגש הטיפולי דפוסים של חשדנות/סקפטיות/ציניות/תוקפנות, והטיפול היה קצת יותר פשוט. מצד שני- לולא היו בעולם יחסי אמהות-בנות, מי בדיוק היה ממלא לה את הקליניקה?

האמהות, מצידן, נמצאות בעמדה מורכבת לא פחות: כמובן שהם רוצות שהטיפול יעזור והבת תרגיש טוב יותר, ואם ההרגשה הטובה יותר תביא גם לזוגיות משגשגת עם הייטקיסט מעונב- מה טוב. מצד שני, שליחת הבת לפסיכולוגית היא סוג של שאלת קיטבג- כמו שאף מפקד לא יענה בשלילה על השאלה 'המפקד, לקחת אלונקות?', כך אף פסיכולוגית לא תאמר 'איזה אמא נפלאה היתה לך' בתשובה לשאלה '?Why my life is so fucked up'.

לשם ההגינות וכדי להמנע מלשון הרע (טוב, וגם כדי להמנע מלהסתבך עם אמא שלי והפסיכולוגית שלי בו זמנית) אני רוצה להוסיף עוד משהו.

נכון שהתפיסה המקובלת היא שפסיכולוגים נוטים להאשים בהכל את ההורים (ובמיוחד את אמא), אבל אני נוטה להאמין שהמצב הוא לא בדיוק כזה. כן, הם לא יחמיצו אף הזדמנות לקשר בין יחסיך הרעועים עם בן הזוג והבוס שלך לבין הקשר עם ההורים, ואם תעירו אותם באמצע הלילה סביר להניח שהמילה הראשונה שלהם תהיה תסביך אדיפוס או אלקטרה. יחד עם זאת, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי מעמיק מצליח לדלג מעל לקלישאות של "אמא עשתה X ולכן את Y", ולאפשר חשיבה רחבה יותר על הקשר בין אישיות, נסיבות העבר והאחריות על החיים בהווה.

טיפול טוב, אם אני מבינה נכון, הוא לא סרט פעולה שמחלק את העולם לטובים ורעים, אלא סרט בריטי או איטלקי איטי וקצת נוגה: חייזרים לא פולשים והעולם לא ניצל מחורבן טוטאלי, אבל אם תצפי בסבלנות בכל זאת תלמדי משהו על עצמך, והעולם אולי יהיה מובן ובטוח קצת יותר; עולם בו מפגש עוצמתי בין שתי נשים לא חייב להסתיים בקפיצה מצוק סטייל תלמה ולואיז, אלא בתנועת מצלמה ארוכה וממושכת על רקע נוף פתוח.