הרהורים מחדר הטיפולים: כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

צוות בטיפולנט

יש דברים אוניברסליים. או יותר נכון, יש דברים שהם אוניברסליים עבור כל מי שעבר את גיל 22 וכבר נגמל מאמונה עיוורת בפוסט מודרניזם. למשל, לא משנה באיזה תחום אתם עוסקים -ניהול צוותי עובדים, יציאה אין סופית לבליינד-דייטים, תעשיית הפורנו או סתם גידול ילדים בטווח הגילאים שבין שנה לשמונה עשרה- סביר להניח שססמאת הדגל שלכם היא "אנשים זקוקים לגבולות". ואם אימצתם את הססמא הזאת, סביר להניח שמהר מאוד הבנתם גם שהרבה יותר קל להציב גבולות בתחילת קשר, מאשר לבסס אותם אחרי שלא הצבתם אותם מלכתחילה.

קחו לדוגמא את הפסיכולוגית שלי.

אי שם בתחילת הקשר שלנו, יחסי הכוחות היו שונים. זה אמנם החזיק מעמד בערך חודש, אבל בפגישות הראשונות שלנו אני חושבת שהיא באמת רצתה למצוא חן בעיני. כמובן שהיא מעולם לא הסתכלה עלי במבטי הקוקר ספנייל הנטוש שאני נוטה לשלוח אליה, אבל הייתה איזו תחושה שהיא לפחות מנסה להתנהג יפה, יחסית לעצמה (ה-Well Behaved של פסיכולוגים, אגב, משמעו לדלל בתשובות קונקרטיות את מספר הפעמים בהן הם עונים לשאלתך ב'אבל מה את באמת שואלת אותי' ולהמנע מלפרש לך את העובדה שאיחרת לפגישה בעשר דקות ובמהלכה ביקשת כוס מים, יצאת לשירותים וענית לשתי שיחות טלפון).

בכל אופן, בפגישות הספורות שעברו עד שהפסיכולוגית שלי הפנימה את העובדה שאני כבר מכורה לקשב האינטנסיבי והדיוק המילולי שלה, היא טרם הסירה את כפפות המשי בהן היא טיפלה בי. בהתאם, הספקתי לבסס במהירות את אחד ההרגלים היותר מעצבנים שלי, המבוסס על ההנחה המעורפלת שאם אני אדע מה היא קוראת, אולי אני אבין גם מי היא, ולמה בדיוק אני מאפשרת לה להכנס לאיזורים נפשיים שבדרך כלל מאובטחים ומגודרים בתייל.

עד לחודשים האחרונים חייתי די טוב עם הריטואל הקטן שלי, שכולל הצצה אל שולחן הכתיבה של הפסיכולוגית שלי עם הכניסה לקליניקה, ומדי פעם גיחות פתע אל הספריה (אתם יודעים, רק כדי לבדוק שהיא לא התחילה לקרא פתאום ספרי אסטרולוגיה ולא רכשה, חלילה, את הספרים "כיצד לנהוג כאשר נגמרת לך הסבלנות למטופל" ו"עשרה צעדים להכנת המטופל לעלייה במחיר הפגישות").

בכל אופן, בזמן האחרון התחלתי לתהות האם יש סיכוי שהעיון שלי בספרים שהיא קוראת מפריע לה ופשוט לא נעים לה להגיד לי, מאחר ובהתחלה היא לא אמרה על זה כלום.

ממבט ראשון, האמת, היא לא ממש נראית הטיפוס של "לא נעים לי". בכל זאת, קצת קשה לי לדמיין שלאישה ששואלת אותי על הפנטזיות המיניות שלי בלי להניד עפעף יהיה "לא נעים" להעיר למישהו שעוקף אותה בתור בסופר או להחזיר מנה קרה מדי למלצר. ובכל זאת, רק למען הסר ספק, החלטתי לבדוק איתה את העניין ולברר שאני לא עוברת איזה גבול.

אצל פסיכולוגים, כידוע, הגבולות האסוציאטיביים רופפים ביותר ובאופן לא מפתיע השיחה נדדה מהר מאוד מהדיסציפלינה הספרותית לאקדמיה לפסיכולוגיה. כלוחמת מג"ב מיומנת, לקח לפסיכולוגית שלי בדיוק דקה לזהות שאנחנו מגיעות למחסום רגיש, עם סכנה לחומר נפץ: "מפחיד אותך לחצות גבול שלי.... כי מה יכול לקרות?" ואת זה היא כמובן שואלת אותי בתמהיל של אמפתיה ונחישות בלתי מתפשרת שמאפיין בדרך כלל משקיפים של 'בצלם'.

אחת ההשערות המעניינות שלנו הייתה שלאחרונה הגענו לאזורים נפשיים שטרם דרכה בהם רגל אדם, ושייתכן והחשש מחציית גבול משקף דווקא פחד מכניסה בוטה מדי שלה לשמורות הטבע המוגנות שלי. אבל יותר מזה, העסיקה אותנו התחושה שלי שאם אעבור גבול שלה, הטיפול שלנו כנראה יסתיים עוד לפני שאני אספיק לספור עד שלוש או להגיד פסי-כו-א-נ-לי-זה.

וכמובן, בדיוק כשהתחיל האקשן והפסיכולוגית שלי עמדה לפרש מאיפה באה ההנחה הזאת, השעון צלצל חצות וחמישים הדקות שלנו הסתיימו. בדרך כלל אני די סבלנית לגבי המתנה לפרשנויות (אפשר לקרוא לזה יכולת דחיית סיפוקים ואפשר לקרוא לזה נטייה לדחות את הקץ); אבל הפעם, פשוט לא יכלתי לשאת המתנה של שבוע עם התחושה הבמעבעת שדילוג אחד קטן מעבר לקו האדום שלה, ואני בחוץ.

"ואם אני לא אצא עכשיו, למרות שנגמר לנו הזמן?"

"מה קורה?"

"אה... אני מניחה שאני פשוט בודקת את הגבולות שלך באופן תיאורטי?"

"אה. תיאורטי".

ואז היא עשתה את זה. אני לא יודעת אם זה היה לחץ הזמן או שאפילו היא הרגישה שזה קצת צער בעלי חיים לשלוח אותי ככה לעוד שבוע, אבל היא פשוט אמרה "זה לא יקרה".

"סליחה?"

"זה לא יקרה. גם אם זה מרגיש ככה, אני לא אזרוק אותך מהטיפול גם אם תבדקי את הגבולות".

ברגע הראשון שהיא אמרה את זה, זה הרגיש נפלא. יותר מנפלא: זה הרגיש כמו לקבל את המתנה שהכי רציתי עוד לפני שידעתי שאני רוצה אותה. אבל כמה דקות מאוחר יותר, אחרי שפיניתי את המאחז הלא חוקי על הכורסא שלה, ההרגשה הטובה פשוט נעלמה.

נכון שתמיד הנחתי שבשביל לקבל תשובה קונקרטית מהפסיכולוגית שלי אני מוכנה לפתח עוד כמה וכמה תסביכים אדיפליים, אלקטריאליים, תסביכי נחיתות וחרדות נטישה; ועדיין, משום מה התשובה שלה לא הצליחה להרגיע אותי, ואפילו להיפך. הרי גם אם קונקרטית מעבר על גבול לא יביא את הפסיכולוגית שלי ללחוץ על לחצן המצוקה (שבין רגע יזמן את ראובן דגן ויורם יובל), תחושת הסכנה והסקפטיות שלי לגבי העמידות שלה עדיין יישארו בתוקף.

חוץ מזה, העובדה שבדיקת גבולות (תיאורטית!) קטנה הספיקה להסיט אותה מדרך הישר ולגרום לה לחטוא באמירה קונקרטית שכל כך לא אופיינית לה, גורמת לי להרגיש Really Naughty, מה שגורם לי לתהות מה היה קורה אם הייתי בודקת חזק יותר את הגבולות. מה, היא הייתה פתאום מתחילה לצחוק מהבדיחות שלי? מספרת לי על עצמה? מתארת את הבעיות שיש לה עם החותנת בתגובה ל'מה שלומך' שאני ממלמלת בכניסה לקליניקה?

בקיצור, מסתבר שגם פסיכולוגים צריכים גבולות.