הרהורים מחדר הטיפולים: מפגשים מהסוג השלישי

צוות בטיפולנט

באופן כללי, אני נוטה לראות את עצמי כאדם טוב במהותו. אל תתפסו אותי במילה: אני יכולה להיזכר בכמה זקנות שנאלצו לחצות את הכביש ללא עזרתי האדיבה, ואכזבתי לא מעט חניכי צופים שבאו לבקש תרומה לאגודה זו או אחרת. ובכל זאת, אני נוטה להעיד על עצמי כעל אדם מוסרי שמאמין בכך שאנשים זכאים לזכויות בסיסיות כמו, נגיד, מרחב מחייה וחופש תנועה. ומסיבות הומניטריות אלו בדיוק (ולמעשה רק מסיבות אלו), אני מוכנה לקבל את העובדה שהפסיכולוגית שלי אינה מתגוררת בקליניקה שלה אלא יוצאת ממנה מדי פעם.

כל זה טוב ויפה, אבל מכאן ועד היתקלות חזיתית עם הפסיכולוגית שלי בבית קפה, המרחק גדול. אני רוצה להסיר ספק מלבכם: אני לא פרנואידית. אין לי ספק שהפלישה הבוטה שלה לטריטוריה שלי נעשתה בתום לב. אני מבינה היטב שהיא לא התכוונה לארוב לי כאשר החליטה בפזיזות לעזוב את ארבעת הקירות של חדר הטיפולים. אני גם מבינה שמאחר ו"הטריטוריה שלי" כוללת את רב תל אביב (ובעצם, גם את כל אזור השרון בו פזורים קרובי משפחה ואת אזור הצפון בו יש חברים למיניהם), קשה יהיה לה להמנע מכל בית קפה בו אני עשויה לבקר.

ועדיין, היינו קרובות מאוד למשבר הומניטרי ברגע בו אני וחברה שלי נכנסנו לבית קפה וזיהיתי אותה.

מכירים את הרגע הזה בסרטי 'המערב הפרוע' הישנים, כשהקאובוי הותיק קולט את הקאובוי ג'וניור בפאב השכונתי והעיניים שלהם נפגשות במין מבט מבשר רעה? אז ככה בערך זה היה. רק שבמקרה שלנו לא היה ספק מי יעזוב את העיר ומי יפרש את העזיבה ויקשר (גם) אותה לאמא ואבא. או במילים אחרות: באתי, ראיתי, פרשתי. או לפחות, ככה זה יכול היה להיות אם אינטואיציה פסיכולוגית מקוללת לא הייתה גורמת לה להסתובב אחורנית ולקלוט אותי בזווית עין הרנטגן שלה. הנסיגה המכובדת שלי יכלה להפוך בקלות לקומדיית סלפסטיק מביכה לולא ש', חברתי המסורה ובעלת הקורדינציה, שגם מבלי להבין את חומרת המצב הובילה אותי החוצה בבטחה.

ש', בנוסף להיותה בעלת קורדינציה מפותחת, גם מחזיקה בתואר המפוקפק "החברה היחידה שלי שמעולם לא הייתה אצל פסיכולוג". לכן היה לא פשוט להסביר לה למה כל כך מביך להיתקל בפסיכולוגית שלי מחוץ לקליניקה. הסיבה הראשונה שעלתה על דעתי הייתה שפשוט לא בא לי לראות את הפסיכולוגית הרכה והאמפטית שלי מחזירה את המלצר למטבח שלוש פעמים רק כדי לקבל את מפלס האספרסו שלה בדיוק בגובה הנכון. אני גם לא רוצה לשמוע בחצי אוזן שהיא מרכלת (כי אני צריכה פסיכולוגית מעמיקה), ולא שהיא מדברת על פוליטיקה (כי אני צריכה פסיכולוגית אובייקטיבית) ובטח ובטח שלא מוכנה לשמוע אותה מדברת על טיפולים שלה (כי אם כבר טיפולים, שתדבר עלי).

ש' מתמוגגת. לפסיכולוג היא לא תלך ("אני צריכה לשלם לו? עם הסיפורים שיש לי הוא צריך לשלם לי"), אבל לנתח לעומק את יחסי עם הפסיכולוגית שלי- זה כן.

"בקיצור", היא חותמת את הדיון, "את לא נותנת לעובדות לבלבל אותך". והאמת? אני מסכימה עם כל מילה. זה אולי שמרני ומיושן, אבל ככה אני רוצה את הפסיכולוגית שלי: חסויה היטב ואם אפשר, גם בלתי קיימת בגוגל. אני לא רוצה שום מציאות שתשפיע על האופן בו אני תופסת אותה, כי האופן בו אני תופסת ומדמיינת אותה הוא בדיוק האופן בו אני צריכה אותה. הפסיכולוגית שלי, למשל, לעולם לא תתעלם מיללה של גור חתולים נטוש. היא גם לא תגיד לילד שלה "תפסיק לבכות ותרביץ בחזרה" ולא תגע בלחמניות בסופר בידיים חשופות.

עד כאן ש' והקפה החלופי בבית הקפה החלופי בו נאלצנו להסתפק.

אני, לעומת זאת, רוצה לנצל את המרחב וליידע את כל הנוגעים בדבר: אומרים שבזמן האחרון נפתחו כמה בתי הקפה מצוינים באילת. באמת, כדאי לנסוע.