30.03.10
צוות בטיפולנט
חג הפסח, הידוע גם בשמו 'התנהג באיפוק ובסוף זה יעבור', הוא מלכודת דבש לכותבי טורים.
אף אחד, החל מיאיר לפיד ועד לטינאייג'ר שמנהל בלוג שתכליתו קיטור על בית הספר וההורים, לא יכול לעמוד בפני התבניות הבנאליות אך המפתות כל כך: "10 המכות של..."; על ארבעה... דיברה התורה" ועוד כהנה וכהנה. גם בטור אישי מאוד המוקדש לפסיכולוגית מסוימת מאוד, התבניות האלו הן החרוסת והתירוש של הטור לפסח.
רוצים את נוסח ארבעת האחים? אין בעיה. רשע מה הוא אומר? רק תשמעו את הפסיכולוגית שלי כשאני מספרת לה על הדייט האחרון שהכשלתי. חכם מה הוא אומר? שהיא הפסיכולוגית ואני המטופלת, ולכן אולי כדאי שאני אפסיק עם התיאוריות ואתחיל לדבר רגשית. אה, וגם שהכל קשור לאמא שלי. תם מה הוא אומר? (אבל זאת כבר אני, לא הפסיכולוגית שלי): "באמת איחרתי במקרה, פשוט לא התעוררתי..."/ "אין לי שום אסוציאציה לחלום הזה" וכן הלאה. וזה שאינו יודע לשאול? טוב, כאן אני מודה שהסתבכתי. אם יש משהו שגם אני וגם הפסיכולוגית שלי אוהבות לעשות זה לשאול את הקושיות. היא: את הנוקבות וחסרות הפשרה ביותר. אני: "אבל איך זה קשור?/ אבל למה זה כל כך חשוב?". שתינו: "אבל מה את חושבת על זה"?.
או לחלופין, אם לא הבהרתי את הנקודה, אפשר לנסות גם את נוסח 'עשר המכות של הטיפול הפסיכולוגי': השתיקה הרועמת בתגובה לשאלה 'מה שלומך'; ההכרה בכך שלא משנה כמה פשוטה הפעולה שביצעת, תמיד הפסיכולוגית שלך תמצא בה מניעים נסתרים; העובדה שלמניעים האלו תמיד יהיה גוון פתולוגי; ה'הסכם' לפיו אני צריכה להודיע על ביטול פגישה 48 שעות מראש בעוד שהבן של הפסיכולוגית שלי מחזיק בהרגל המגונה לחלות תמיד בבוקר יום הפגישה שלנו; העובדה שכל אי הסכמה שלי לדבריה מקוטלגת כהתנגדות; העובדה שכל אי הסכמה שלה לדברי מקוטלגת כיכולת לראות את הסאב-טקסט של הדברים. ותאמינו לי, אני יכולה להמשיך הרבה מעבר לעשר מכות.
בקיצור, אני מקווה שהצלחתי להעביר את הרעיון הכללי לפיו מאוד קשה לכתוב על פסח בלי להקלע לתבניות שחוקות. בכל מקרה, אני חייבת להודות שהמכה המשמעותית מבחינתי הפסח הזה הוא דווקא החופשה של הפרעונית הפרטית שלי. נכון, השנה אנחנו במתכונת סדר פסח מצומצמת ולכן היא לא מפקירה אותי לדודות שההיי לייט של הסדר מבחינתן הוא לצקצק בלשונן לנוכח רווקותי גם בחג. נכון גם שכבר כמה שבועות היא מסיימת כל פגישה שלנו עם תזכורת לחופשה המתקרבת שלה. והאמת? עד לפגישות האחרונות דווקא חייתי די טוב עם המחשבה על חופשה מכמה סוגיות רגשיות מטרידות למדי. אבל בשתי הפגישות האחרונות שלנו, הליידי החליטה כנראה ליישם את עיקרון העבדות טרם קבלת החירות וגרמה לי להזיע עם כמה פרשנויות מדויקות להכעיס. וככה, תוך שהיא משאירה פצועים בשטח, היא יצאה לה לחופשה.
כאילו כדי לזרות מלח על הפצעים, מיד אחרי שיצאתי מהפגישה האחרונה איתה קפצתי לחברה שסיפרה בדרך אגב שהפסיכולוגית שלה הזמינה אותה להתקשר במהלך החופשה, אם היא תרגיש צורך. המחשבה הראשונית שלי, כמובן, היתה לפנות למועצת הפסיכולוגים ולהתלונן על אפליה בוטה. אבל במחשבה שניה, בין אם ההצעה הזאת נבעה מחיבור עמוק לחברה שלי ובין אם מנקיפות המצפון על החופשה או ההברזה לחותנת בחג, אני לא בטוחה שהייתי רוצה לקבל הצעה דומה. בהכירי את הנפשות הפועלות, סביר להניח שהרבה לפני שהייתי מעלה על דעתי שההצעה נובעת מאכפתיות, הייתי מוטרדת מהתהייה למה בדיוק הפסיכולוגית שלי יוצאת מהנחה שאני לא מסוגלת להעביר עשרה ימים בלעדיה. ומעבר לכך, אפילו בהנחה שהייתי מרגישה צורך בשיחה איתה, מה הסיכוי שאכן הייתי מתגברת על המבוכה ומתקשרת? ואיך בדיוק היתה נראית שיחה כזאת? עשר דקות של התנצלויות נבוכות מצידי, שלוש דקות של דיבור על מה שמטריד אותי, שתיקה שלה ואז אמירה שנדבר על כל זה בפגישה הבאה? ואת כל זה נחתום ב'טוב, אז בינתיים שיהיה לך חאאאג שאאאאמח'?
במילים אחרות, פסח או לא פסח, בעניינים מסוימים צריך סדר: אם את פסיכולוגית שלי, תני לי לקטר עלייך ועל אדישותך לאורך כל השנה, קודש וחול, ואל תפתי אותי לחשוב שאת יכולה לתת לי משהו שאת לא באמת יכולה לתת. אל תמטירי עלי מן ואל תבטיחי לי עגלי זהב: אל תגידי לי שנורא אכפת לך ואל תבטיחי שאת תמיד כאן בשבילי. רק תני לנו להמשיך ככה, בדרך המדברית, מבלי לאבד אמונה שעוד נגיע לארץ המובטחת. ואם בכל זאת את רוצה להתפשר איתי על קצת חמץ בין המצות לעוגיות הקוקוס, פשוט תחזרי שוב ושוב על מה שעשית בפגישה האחרונה שלנו: תלווי אותי לדלת, כרגיל, ואז תגידי באותו טון מתכוון שלך 'אז אני אחכה לך אחרי פסח', ואני אדע שאת באמת תחכי.
