08.10.10
צוות בטיפולנט
הפעם זאת באמת לא הייתה אשמתי שהגשתי את הטור בכזה באיחור.
למעשה, אף פעם זו לא אשמתי: אני עובדת שעות ארוכות, ניחנתי בקהל קוראים אמפתי שמקבל בהבנה את חוסר העקביות בכתיבה ובכלל, במקרים מסוימים אני מעדיפה לדבוק במיתוס ה'אני כותבת רק כשנחה עלי המוזה'.
אבל הפעם, באמת שיש לי נסיבות מקילות. לא כתבתי מפני שאני בחופש מהטיפול כבר מתחילת אוגוסט.
אבל מי שהתכונן להרים גבה נזפנית לעבר הפסיכולוגית מפקירת הפצועים או המיליארדרית שלי, מתבקש להשיב אותה למקומה בהקדם. למעשה, הפסיכולוגית שלי חזרה מהחופשה שלה כבר בתחילת ספטמבר ומי שלא ממש חזרה זו אני.
טכנית, אני נוכחת בכל אחת מ-50 הדקות של הפגישה. רגשית זו כבר בעיה אחרת.
למעשה, הכל התחיל בשבועות שלפני החופשה שלה.
כידוע, פסיכולוגים לעולם לא יוצאים לחופשה ככה סתם, אלא יוצאים-לחופשה-ואיך-זה-בשבילך. בשבילי, כפי שהשבתי בתגובה לצורך הקומפולסיבי שלה לקשר כל אמירה שלי לחופשה המתקרבת, החופשה שלה היתה בסדר גמור. נכון, אם הייתי יכולה לבחור אולי הייתי שולחת את הילדים שלה לקייטנה במקום לשלוח אותם לשלושה שבועות של זמן איכות עם אמא, אבל זה היה באמת בסדר. אלא שבעודי מבהירה לה את הנקודה הזאת, התחלתי לחלום עליה, דבר שאני לא נוהגת לעשות בדרך כלל.
"תקשיבי", הודעתי לה אחרי החלום הראשון. "את יודעת שבאופן עקרוני אני מסרבת לחלום עלייך, על אקסים, על חרקים ועל רעידות אדמה, אבל הפעם חרגתי ממנהגי. אוקיי. קורה. אני מוכנה להודות שחלום על מעבר שלך לחו"ל אולי מצביע על זה שהחופשה שלך לא משמחת אותי. אבל מכאן ועד להגיד שקשה לי עם החופשה שלך? בואי לא ניסחף".
נאום כזה, מלבד לגרום לפסיכולוגית שלי להזדקק לחופש עוד יותר ממושך, היה הרמה להנחתה של פירוש.
"מעניין", אמרה הליידי בקול מבשר צרות, "שבחלום החופשה שלי מתורגמת לעזיבה. מה את חושבת על זה?"
לא היתה לי תשובה, אבל לא אחת כפסיכולוגית שלי תוותר על פרשנות עסיסית.
"אני חושבת", אמרה הליידי בעוד היא ממסמרת את מבטי המצוקה שהפניתי לשעון, "שבשבועות האחרונים את מאוד מושקעת בטיפול שלך ושלעזוב אותך עכשיו לכמה שבועות זה באמת לא פשוט עבורך".
"כבר יצאת לחופשות ושרדתי"
"אנחנו לא מדברות על השרדות. אין לי ספק שאת יכולה להסתדר בלעדי יפה מאוד, יש לי ספק לגבי הרעיון שהחופשה שלי כל כך פשוטה עבורך וממש לא מזיז לך".
"אה, ככה?"
"ממש ככה".
אחרי החלום השני, בו הגעתי לפגישה עם הליידי רק כדי לגלות שהטיפול הפך למפגש לימודי קבוצתי בו היא מרצה בצרפתית (שפה שמעולם לא הצלחתי לרכוש), היא ממש זרחה.
"תראי איזה פער יש בין החלומות שלך לבין החוויה המודעת", היא ציינה בעוד היא מחשבת בראשה כמה שנים עוד ימשך הטיפול שלי "הרי גם בחלום הזה אני עוזבת אותך במובן מסוים"
"אבל אני לא מרגישה ככה. או לפחות לא ברמה המודעת -"
אמנם הפסיכולוגית שלי לא אמרה "הרמה המודעת? כאילו, תזכירי לי מה זה?", אבל המבט מלא הבוז שלה לא היה רחוק מזה.
"תראי", היא אמרה בעדינות השמורה בדרך כלל לגורי חתולים, פעוטות בהתקף זעם ומאהבות לטיניות, "אולי אנחנו פשוט לא יכולות להבין עדיין למה החופשה שלי מתורגמת ברמה הלא מודעת לנטישה, אבל אני אהיה כאן שוב עוד שלושה שבועות ואולי נוכל להמשיך להסתכל על זה ביחד".
אמרה והותירה אותי עם אחר הצהריים פנוי וכמה מאות שקלים שהומרו חיש קל לחופשה בצפון. לשם ההדדיות כמובן.
אם לרגע עליתי בדעתה של הפסיכולוגית שלי בעוד היא מטיילת בוינה של פרויד, מטפלת בילדיה אה-לה-ויניקוט וקוראת בסתר רומנים של המאה ה-19- הרי שהיא בוודאי ייחלה לכך שכשנחזור מהחופשה אפול לזרועותיה ואתוודה שהו, הלא מודע הכה שנית, הרגשתי כל כך נטושה!
בפועל, כאן זה לא המדף של טולסטוי ובלזק; יותר לכיוון של קאמי ובורחס. לכן כשחזרנו מהחופשה הבטתי בעיון באבק על משענות הכסא ובחיפושית תועה שלא הבינה אפילו למה היא נכנסה כשהיא בחרה להכנס דווקא לקליניקה של הפסיכולוגית שלי (אחר כך היא עוד תגיד שזה היה "במקרה"), ודיווחתי בכנות שהיתה חופשה מוצלחת למדי. לא, לא היה לי קשה. למען האמת גם לא חשבתי הרבה על הטיפול. נכון, היתה לי איזה פנטזיה חולפת על זה שכשהליידי תחזור אני אוכל לבכות על הספה שלה במשך שעה שלמה אבל חוץ מזה? באמת היה בסדר.
מה שלא היה בסדר, זה שהטון השטוח והמשעומם הזה לא עזב אותי בשבועות שאחרי. אלוהים יודע שמעולם לא חסרו לי סיפורים ועניינים להביא לטיפול אבל פתאום, לא נעים להגיד, אפילו המאמר שהיה לי בתיק נראה מעניין יותר מהטיפול.
במילים אחרות, פשוט לא הצלחתי לחזור.
כל אחת מאיתנו ניסתה את כוחה בפירוש הקושי שלי לחזור לטיפול, החל מ"אולי זה אומר שהטיפול מיצה את עצמו" (אני), דרך "כנראה החופשה הזאת היתה מאוד לא בזמן בשבילך, היית כל כך בתוך הטיפול" (הליידי) ו"את ממש מרגישה נטושה" (נחשו מי) ועד "אולי אני פשוט עוזבת אותך כדי לא להרגיש שאת עזבת קודם?" (אני, בתסכול גובר).
אבל יותר מהכל, אני חושבת, הטריפה אותי התחושה שקורה לי משהו שאני לא מבינה ונמצא לגמרי מחוץ לשליטתי.
"אבל איך, איך זה כל כך מנותק מההרגשה המודעת שהכל בסדר?!" דרשתי ממנה שוב ושוב לספק תשובות, "ואיך זה יכול להיות שאני לא מצליחה למצא שום דבר לדבר עליו? אני!"
בדרך כלל, אני משקיעה מאמצים לא מבוטלים במציאת שורת סיום אטרקטיבית, אבל הפעם אני חוששת שתצטרכו להמתין לפאנץ' ליין לפחות עד שאני אבין למה כל כך קשה לי לחזור מהחופשה. קשה לכם? אני יכולה רק להציע לכם לבדוק עם עצמכם למה כל כך מורכב להיות באי וודאות, להשתהות במצב של חוסר ידע או לחוות פער בין האינטלקט להרגשה.
הזכויות, כמובן, שמורות לליידי.
