שלום,
בני בשנות העשרים המוקדמות שלו,חווה תחושות של ערך עצמי נמוך, אי אמונה בעצמו,מתקשה להתמודד עם כישלונות במציאת בת זוג, פוטר מעבודה ומתקשה לראות הלאה אופק ללימודים,עתיד מקצועי, מתנתק מחבריו.
בילדותו אובחן כילד שסובל מגרוי תחושתי ,על רקע וויסות רגשי,בשל לחץ שלי,הלך לטיפול אצל פסיכולוגית והפסיק מאחר ולא היתה תחושת התקדמות.מבקר אצל פסיכיאטרית ומקבל ציפראמיל.
מתאר תחושות קשות של חוסר יכולת לעמוד במרוץ של בני גילו ומרגיש שחבריו מתקדמים והוא נותר מאחור.אומר שהמקצועות שמתאימים לו ללמוד לא יאפשרו לו פרנסה ולכן אין טעם ללמוד בכלל.
אני ממש מודאגת ופוחדת.
האם טיפול אצל מטפל גבר יכול לעזור יותר? מאחר ואביו אינו דמות להזדהות עימה?מה ניתן לעשות?
שלום גלית,
הדאגה והקושי שעולים מדבריך נוגעים ללב. הורים רבים מביעים תסכול ותחושת חוסר אונים לנוכח סרוב של ילדיהם לקבל עזרה.
לשאלתך, להתאמה או חוסר ההתאמה המגדרית בין המטפל/ת והמטופל/ת תמיד יש יתרונות וחסרונות. כך שאין תשובה חד משמעית, אולם בהחלט ייתכן שמטפל גבר יוכל לייצר קשר טיפולי טוב יותר עם בנך. בכל אופן, ללא קשר למגדר המטפל, במקרים בהם התנסות טיפולית מסתיימת כפי שאת מתארת, חשוב לזכור שמדובר בהתנסות אחת שאינה בהכרח מעידה על הכלל ושמטופלים רבים עוברים תחת כמה מטפלים עד אשר מוצאים את המטפל המסוים אליו הם מתחברים ואשר מצליח לסייע להם.
המון בהצלחה,
אסף
