שלום יונית.
אני שומעת כמה מכאיבה לך הסיטואציה.
אני חושבת שהעניין אינו מי מכם צודק והאם הבקשה שלך לגיטימית/לא לגיטימית, אלא הדינמיקה הנוצרת ביניכם סביב נושא הטלפונים, והאם את והקשר עם בנך יוצאים ממנה נשכרים או נפסדים.
נשמע מהדברים את כותבת שבנך והקשר איתו יקרים לך מאוד, ושיחת הטלפון היומית היא מעין אישור לקיומם של הקשר, הקרבה והאכפתיות. אני יכולה להבין זאת, אבל נדמה לי שבמקום להשיג מטרות אלו, נוצרת דינמיקה של כעסים, "ענישה" ואשמה, שאני מניחה שמכאיבה ומתסכלת עבור שניכם. במצב הזה, נדמה לי שאתם נכלאים בלופ בו שיחת הטלפון הופכת למוקד מאבק, "הוכחה" של אכפתיות, במקום לאמצעי של תקשורת וקרבה. בתוך לופ כזה, כל אחד מתבצר בעמדתו ואני מניחה שהרצון של בנך להתקשר פוחת.
אני תוהה מה יקרה אם תאמרי לו שאמנם חשוב לך לשמוע ממנו כל יום אבל שאת מבינה שאת לא יכולה ללחוץ עליו ולהכריח אותו. יתכן שהרפיית הלחץ ונטרול המאבק יאפשרו לו לחוות יותר רצון וגעגוע, ולהתקשר מתוך בחירה ולא מתחושת חובה או חשש מתגובתך.

ומילה כללית נוספת. אני חושבת שלא קל לשחרר ילד, בין אם הוא בן 3 ובין אם הוא בוגר משכיל ועצמאי. תמיד יש רצון לשמור, להחזיק קרוב. אלא שבאופן פרדוקסלי לפעמים ההחזקה "בכוח" דווקא מרחיקה ולפעמים צריך לשחרר ולאפשר יותר מרחק והפרדה דווקא בשביל לשמר את הקרבה.
זה תהליך לא קל, ואם את מרגישה שהוא מסובך ומסתבך, ניתן לפנות למספר פגישות ייעוץ שיציעו הכוונה וליווי בתהליך.

ליטל