ליטל שלום.
הרבה פעמים מרגישה שאין מענה. שיש הרבה כאב וקושי בין הפגישות ואם שולחת מייל, לא מרוצה מהתשובה בדרך כלל. ואם מחכה לפגישה בשביל לשתף ולדבר, ברגע שאני נכנסת הכל נעלם. לא זוכרת את כל הכאב והקושי שהיה בין הפגישות. מרגישה המון כעס עליה. הרבה פעמים מרגישה שהיא לא קולטת מה באמת קורה לי, מה עובר עלי. היא נמצאת בתוך איזה שהיא תמונה שלא תואמת את המציאות וכמו מסרבת לראות שאני כבר לא שם, לא ייחד איתה באותו המקום.
כל הזמן מתלבטת אם המצב יכול להשתנות, אם כדאי לי לשנות? אם היא בכל זאת תוכל לתת מענה? אם כדאי להתעקש להמשיך, לתת אימון?
מה דעתך?
שלום לך.
אני שומעת כמה המצב מכאיב לך וכמה היית רוצה תשובה ברורה, שתיתן או תשלול תקווה לגבי המשך הטיפול. לצערי, אלו דברים שכל כך קשה לדעת ולהשיב עליהם. התחושות שאת חווה יכולות לנבוע מהחמצה ופספוס שלך בקשר, אבל לא פחות מכך, מגורמים רגשיים ובין אישיים הקשורים אלייך עצמך ועדיין לא עובדו ולכן באים לידי ביטוי בקשר הטיפולי. כך, למשל, חווית ה"אין מענה" יכולה לנבוע גם מקושי לתפוס בטיפול את המקום הרגשי המדויק בו את נמצאת אבל גם מחוויה רגשית עמוקה יותר לפיה המרחק שבקשר, העובדה שהמטפלת לא נמצאת שם בדיוק-בדיוק כשאת רוצה אותה ואיך שאת רוצה אותה, גורמת כאב וצער עצומים.
לאור זאת, אני חושבת שחשוב להעלות שוב ושוב את התחושות בטיפול ולראות לאן ההתבוננות המשותפת תקח אתכן. כדאי לשתף את המטפלת בכעס, בכאב, באכזבות ולראות האם החשיבה המשותפת תצליח לשנות ולהביא לצמיחה רגשית.
מנסיוני, לא פעם הדיבור בטיפול על המקומות של התסכול, חוסר שביעות הרצון והתקיעות הם המקומות שמביאים בסופו של דבר לתזוזה ושינוי.
אולי שווה גם לשקול את האפשרות להגיע לטיפול פעמיים בשבוע, כדי לתת מקום לתחושות הקשות שמתעוררות דווקא עכשיו. לפעמים כשיש יותר מקום לנפש, הדברים הופכים ברורים ונגישים יותר.
ליטל
