שלום שירה. ישנם שני כיוונים מרכזיים בטיפול באנשים שחוו אירועים טראומטיים. כיוון אחד מתמקד בנטרול סימפטומים כמו פלשבקים וחרדה (למשל שיטות SEE FAR CBT או somatic expirienc) והכיוון השני הוא טיפול בגישה פסיכודינמית המכוון לעיבוד רגשי של האירוע הטראומטי, השלכותיו על חיי המטופל ועיבוד רגשי של אזורים רגשיים ובין אישיים נוספים. מתוך מה שאת מתארת נדמה לי שאת מטופלת בגישה השניה. מאחר והטיפול הדינמי מכוון לעיבוד מצבים רגשיים שונים, למטפלים יש גישות שונות לעבוד עם החומרים אשר המטופל מביא (בדבריו או בשתיקתו) לטיפול, והמדד להתאמת הטיפול וליעילותו, בעיני, היא האם הטיפול מייצר חוויה של קשר ושל יכולת לגעת בנושאים שחשובים למטופל באופן נכון ואמיתי. באופן אישי אני לא מאמינה שלחץ וכעס או לחלופין, שתיקה ממושכת, יכולים לתרום למטופל ולקדם את יכולתו לעבד את חוויתו הרגשית ובפרט סביב אירועים טראומטיים, אשר במקרים רבים אחד נזקים המשמעותיים שלהם הוא שהם קטסטרופליים מכדי שהנפש תוכל לתת להם מילים. אני חושבת ששתיקה היא סוג של תקשורת, ושהאתגר בטיפול הוא לסייע למטופל לתת מילים לחווית השתיקה. לקושי, לחוסר האונים, לאלם או לכל חוויה הרגשית אחרת המקופלת בשתיקה. כאמור, מטפלים שונים עובדים בדרכים שונות, אבל אני חושבת שחשוב לבדוק, עם המטפל ובינך לבינך, האם את מרגישה שהטיפול כפי שוא מתנהל יכול או לא יכול לאפשר מגע עם הנושאים המשמעותיים לך. לפעמים, מתוך שיחה על מה שאפשרי או לא אפשרי בטיפול, אפשר לחשוב הלאה על הכיוון שיכול לסייע למטופל. ליטל