קשה לי.
אני יודע ומרגיש שאני צריך טיפול, צריך לעבד חוויות קשות שעברתי.
אבל קשה לי עם החוסר הדדיות הזו. אני לא רגיל לזה.
תמיד אני עוזר לאנשים וחזק ונותן ופתאום כאן אני נזקק למישהו אחר.
אני יודע בשכל שככה זה וכך נכון וצריך, אבל זה קשה לי.
אני מרגיש שאני מאבד שליטה.
קשה לי לשחרר, לתת למישהו אחר להוביל, להיות תלותי.
אני מפחד, אין לי אנרגיה. נגמר לי הכוח. פשוט אין.
זה שואב אותי ומחזיר אותי כל כך אחורה ומציף אותי.
איך מתמודדים עם הקושי הזה של להיות במקום הזה?
שלום רון.
התחלת טיפול היא אכן שלב קשה ומציף במקרים רבים. במובן מסוים, עם כל הקושי שבכך, סביר להניח שתחושותיך מעידות על כיוון חיובי ועל כך שנכנסת לתהליך הטיפולי.
אני חושבת שהדרך היעילה ביותר להתמודדות עם התחושות הקשות שלך היא שיתוף של המטפל/ת והתבוננות משותפת על חוויותיך. בדרך כלל, ההתבוננות המשותפת על התחושות שעולות בקשר הטיפולי חושפות היבטים רגשיים ובין אישיים משמעותיים לתהליך הטיפול והשינוי, ובו זמנית מקלות על התחושות ועל הקושי. במקביל, אולי כדאי לבחון את האפשרות של העלאת תדירות המפגשים- לפעמים קשה לשאת לבד את התחושות במשך שבוע שלם, ומפגשים תכופים יותר מקלים ונותנים יותר מקום לעיבוד התחושות.
ליטל
