שלום לך.
נשים רבות הסובלות מאלימות של בן זוגן מתמודדות עם הדילמה שאת מתארת ונקרעות בין אהבה ורצון לעזור לבין רצון לשמור על עצמן. למרבה הצער, דילמה זו מבוססת על ההנחה השגויה כי ניתן לעזור לאדם שלא מעוניין לעזור לעצמו. בפועל, מה שקורה במרבית המקרים הוא ששני הצדדים "מתרגלים" לאלימות ונכלאים בלופ של יחסים הרסניים (לשני הצדדים, אגב) ממנו קשה יותר לצאת ככל שעובר הזמן. מעבר לכך, חשוב לזכור כי מרבית הנשים המוצאות עצמן במערכות יחסים אלימות ומזניחות (רגשית, פיסית או מינית)נקלעות ליחסים אלו עקב אספקטים רגשיים לא מעובדים. למשל, רבות מנשים אלו חוו בעברן מערכות יחסים שהיו בהן אלמנטים פוגעים (גם אם לא פיסית) כך שהקשר בבגרות מהווה מעין דרך של הנפש לשחזר את חווית הילדות הקשה. היבט זה מקשה מאוד על שינוי הדינמיקה הזוגית, גם אם האישה חווה עצמה כקורבן ורואה את התנהגותו של בן הזוג כשגויה.
לאור כל האמור, אני חושבת שמה שצריך להנחות אותך כרגע הוא השאלה כיצד לעזור לעצמך. אני ממליצה לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי שיאפשר לך לבחון לעומק מה קורה לך בתוך הקשר, ולסייע לעצמך. במקביל, אני ממליצה לפנות לאחד מקווי הסיוע האנונימיים לנשים מוכות ולהיעזר בהן כדי להעריך האם את נמצאת בסיכון ולקבל הכוונה כיצד יש להגיב וכיצד להגן על עצמך.
אני מתארת לעצמי שבתוך האהבה והקשר לבן זוגך קשה לדמיין את עצמך כ"אישה מוכה", ואולי יש צורך פנימי לטשטש את חומרת המצב, אבל חשוב מאוד להתייחס אליו ברצינות הראויה ולהגן על עצמך בהקדם, לפני שדפוסי האלימות יתקבעו ויחמירו.
כדאי גם לזכור שקבלה של חוסר התפקוד והאלימות של בן זוגך אינה תורמת לו מאחר ואינה מצריכה אותו להכיר בהרסנות של התנהגותו ולחפש לעצמו את העזרה שהוא כנראה זקוק לה.

ליטל