היי,
אני מאוד אוהבת את תשובותייך המקיפות והקולעות ולכן בחרתי להפנות את שאלתי אליך. מודה לך מראש.

אני בטיפול כחצי שנה. קשה לי שם, מאוד קשה לי. אציין שהפסיכולוג עובד לפי הגישה הקוגנטיבית, הוא לא דינמי.

אני חשה שאני לא מקבלת מהטיפול דבר. הוא לא אמפתי, הוא לא תומך, אני רק חשה שהוא לוחץ ומעצבן. אני לא מסכימה עם חלק ניכר מדבריו, לטעמי הוא פשוט אומר דברים שהם תלושים מהמציאות, כנראה שהוא פשוט לא מפרש אותי נכון.

בעבר הוא לחץ עליי יותר, והוא הפחית את הלחץ לאחר שהערתי לו על כך. והוא משתדל להיות יותר סבלני.

מבולבלת בעיקר וחשה שלא באמת אכפת לו, שמבחינתו עדיף אולי שלא אגיע בכלל, גם ככה הוא מאוד מאוד עמוס. הוא בקושי מוצא שעה אחת פנויה בעבורי, והוא מאוד לא גמיש מבחינת זמנים. אם אני לא יכולה להגיע בשעה הקבועה, לרוב אין לו שעה פנויה אחרת וכך מתבטלת הפגישה ואנחנו לא נפגשים שבועיים.

אני תוהה האם האשמה היא בי? האם זו ההתנגדות שבי שבעצם מחבלת בטיפול? (היו מספר פגישות בהן לא דיברתי כלל) או שהאשם הוא בו? או שפשוט אין כימיה ביננו?

אני יודעת שאני לא מטופלת קלה. ושאני מתקשה להיפתח וטופלתי בעבר ע"י פסיכולוג נוסף שגם אותו לא חיבבתי. אבל בעברי הרחוק גם טופלתי ע"י מטפל אחר שאליו כן התחברתי ושהיה מאוד אמפתי סבלני ומכיל.

מתקשה להחליט... תודה לך.