שלום גפן.
כאשר חוויות שליליות וטראומטיות לא זוכות לעיבוד רגשי מספק הן אינן מקודדות ומאוחסנות כזיכרונות אלא נותרות "תקועות" במערכת הפיסית-נפשית. הנפש ממשיכה לנסות ולעבד את החוויות ולהתמודד איתן אך בדרך כלל עושה זאת דרך סימפטומים רגשיים והתנהגותיים שונים- ערפול, דיכאון, חרדה, שחזור של חוויות וקשרים שליליים וכן הלאה. כמו כן, ההתמודדות הבלתי פוסקת של הנפש בדרך כלל מתישה ואינה מאפשרת לאדם להתפנות למטלות החיים הטבעיות (זוגיות, עבודה, לימודים וכד'). בהתאם, מחקרים מצביעים על כך שאחד ההיבטים החשובים בטיפול הוא עיבוד של חוויות אלו באופן שיאפשר להן להפוך מ"פצע פתוח" שמפריע לתפקוד לצלקת, או זיכרון. לכך מכוון הטיפול הפסיכולוגי, ואני מאמינה שעם הזמן תוכל לאפשר לעצמך לעבד גם את הרכיב הרגשי, שהוא באופן טבעי משמעותי להחלמה. מאחר ומדובר במטלה רגשית מורכבת כל כך, טבעי שדיבור על חוויות אלו בטיפול קשה יותר מאשר דיבור עליה עם חברים, שאולי מלכתחילה אין לך ציפייה שהדיבור איתם "ירפא" אותך. כמו כן, מערכת היחסים הנרקמת בטיפול היא מערכת יחסים מורכבת המשחזרת חוויות רגשיות מקשרים משמעותיים קודמים ובמובן זה היא טעונה מאוד ואצל מטופלים רבים מעוררת יותר מתח מאינטראקציות אחרות.
נשמע שאתה נמצא בשלב מכאיב בטיפול, בו אתה סובל מההתמודדות עם הרגשות המכאיבים אך עדיין לא נהנה מה"פירות" של ההקלה הרגשית שטיפול יכול להביא עמו. זו תקופה קשה ומייאשת, אך היא תעבור.
ליטל