היי ליטל,
אני בת 22, בזמן האחרון מלווה אותי תחושה שאני לא ממש יודעת להגדיר. כשאני לבד זה מעיק עלי ומכביד וכשאני עם אנשים אני רוצה להיות לבד. יש לי מטרות ושאיפות אבל זה נראה פחות חשוב עכשיו ואני מקווה פשוט שכשאני אהיה במקום שאני רוצה להיות בו אני לא אהיה אדישה לזה. יש הרבה אנשים שאני אוהבת ואני אוהבת את העבודה שלי אבל זה לא משמח אותי לפגוש אותם וללכת לעבודה. בתקופת התיכון חשבתי הרבה על מוות וזה תמיד בראש שלי מאז אבל אני מרגישה שזה שם פשוט כי אני כבר רגילה למחשבה הזאת ולא כי אני רוצה למות. זה כל כך רגיל שזה קופץ כל פעם שקצת קשה לי ואני מיד חושבת על כל הדברים שאני רוצה לעשות ושאני לא רוצה למות. אבל עכשיו כל הדברים שאני רוצה לעשות נראים פחות חשובים. קראתי פעם שאפשר למות מהרעלת ציאניד אם לועסים שני גרעינים של דובדבן. יש לי ארבעה במגירה ואני לא רוצה לאכול אותם בגלל שיש עוד דברים שאני רוצה לעשות ואנשים שאני אוהבת אבל אני גם לא רוצה לזרוק אותם לפח.. אין שום סיבה שאני ארגיש ככה עכשיו כי באמת החיים שלי טובים ובגלל שאני לא יודעת למה זה ככה אני לא יודעת איך לגרום לזה להפסיק
שלום ים. נשמע מדברייך שלמרות העיסוק במוות, יש לך דחף חזק לחיות, לנסות, לטעום ולהיות בחיים. אם אני מבינה נכון, המקומות בהם הדחף לחיות נפגע הם מקומות שמאוד לא ברורים לך: תחושות, רגשות ומחשבות של מועקה וכובד שאין להן הסבר רציונלי וברור לך. תחושות מסוג זה נובעות בדרך כלל מאירועי עבר, חוויות ורגשות אשר לא עובדו רגשית באופן מספק ולכן הם צפים בנפש ומייצרים תחושות שליליות הנחוות כחסרות היגיון ומשמעות. הדרך להשתחרר מתחושות מסוג זה היא לעבד אותן ולתת להן מילים ומשמעות. תהליך זה מאפשר להן להפוך לזכרונות או סיפורים בעלי משמעות, ולא לרכיבים מעיקים ולא ברורים, ובכך בדרך כלל מושגת הקלה משמעותית ביותר. לא קל לערוך תהליך זה באופן עצמאי מאחר והוא דורש מפגש עם אזורים נפשיים פחות מודעים ונגישים, ולכן אני מציעה שתפני לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לעבד את אותן חוויות רגשיות באופן שיאפשר לך להשתחרר מהן ולנהל את חייך באופן חופשי ונינוח יותר. ליטל
.jpg)
