היי,
יש לי תואר ראשון בפסיכולוגיה ואני מתכננת להמשיך לתואר שני,
התחום מושך אותי ואני רואה עצמי מתאימה ומצליחה מאוד.
יש נקודה שאני מתלבטת לגביה, תוהה לעצמי האם לא קשה למטפל כמות ועומק הכאב שהוא נחשף אליה? ועד כמה זה משפיע?
האם כדאי לי ללכת ולעסוק בעבודה מדהימה ומיוחדת שמצריכה התעסקות כה רבה עם צדדים כה קשים של החיים?
אני לא נרתעת מכאב, ממש לא מפחדת ממנו, אבל רואה עד כמה קשה ללוות חבר או בן משפחה סובל ותוהה עד כמה הפסיכולוג לוקח איתו הביתה ומה המחיר שהוא משלם על כך.
מעבר לכך, כמטופלת בעצמי תוהה עד כמה הכאב האמיתי שלי נוגע במטפלת, מה מזה נשאר והולך איתה, עד כמה הוא מעניין אותה בכנות.
וכן, אני יודעת שאילו 2 שאלות שונות מאוד, אשמח שתשתדלי לענות על הראשונה כאילו השנייה לא קיימת ולהיפך...
שלום תהל.
ביקשת שאשיב על שתי השאלות בנפרד אך אני מתקשה לעשות כך מאחר וכפי שאני מבינה אותן, שתיהן נוגעות באפשרות להתקרב ולתת לכאב של האחר לחלחל ולגעת אך באופן לא מציף ומשתק.
אני חושבת שהיכולת לאזן בין "הינגעות" והתמסרות לדברים אשר המטופל מביא איתו, לבין יכולת "להישאר בחוץ" ולהתבונן בלי לטבוע ולהיות מוצפים באופן לא אפקטיבי היא יכולת חיונית לתהליך הטיפולי, אשר כל אדם אשר שוקל לעסוק בתחום צריך לבחון האם היא מתאימה לו או לא.
נשמע מדברייך שהאפשרות לחוות "יותר מדי כאב" קיימת ואני מתארת לעצמי שהיא משפיעה הן על התלבטותך המקצועית והן על השאלה שמתעוררת בך לגבי מידת ההתמסרות של המטפלת שלך לסבלך ולכאב שלך. במובן זה, אני חושבת שהשאלות שאת מעלה הן לא שאלות שאפשר להשיב עליהן אובייקטיבית אלא שאלות שעלייך להתמודד איתן בינך לבינך ובטיפול שלך.
ליטל
