שלום,
בילדותי עברתי טיפול פסיכולוגי עקב בעיות בחברה. (לפני כ 14 שנים )
תקופה לאחר סיום הטיפול התפתחה אצלי חרדה מפסיכולוגים ויועצים.
זה התחיל כשהייתי פוגשת במסדרונות את יועצת ביה"ס הייתי נכנסת לפאניקה דפיקות לב גלי חום ותחושת נימול בגפיים. מאז השתדלתי להימנע מאינטרקציה עם כל גורם מטפל עד עתה.
מאז סיום הלימודים כל פעם שיש לי טריגר ז"א אני פוגשת ברחוב יועצת, קוראת כתבה על טיפול פסיכולוגי או אפילו צופה בסדרה ומוזכר שם העניין, אני מתחילה לחוות שוב סימני חרדה, חשש לפגוש גורם מטפל ש"יחשוד" שאני בחרדה.
מתפתחים אצלי דמיונות, ממש עם תרחישי שיחות של טיפול, בזמן המחשבות יש לי תחושות חרדה פיזיות ממש, אני סובלת מספר ימים מנדודי שינה והתפקוד שלי יורד.
לאחרונה אני רואה שתקופות החרדה משפיעות עלי יותר הם גם גורמים לי להיות מדוכאת ומכונסת.
אני ממש רוצה לגשת לטיפול אבל לא מצליחה לעשות את הצעד הזה.
ראוי לציין שעדיין אני סובלת מבעיות חברתיות ובטחון עצמי ירוד והחרדה מקשה עלי לפנות לטיפול.
האם יש איזו עצה שיכולה לדחוף אותי / לעזור לי לעשות את הצעד הזה.
תודה רבה
שלום מרי. איני יודעת מה גרם להתפתחות החרדה סביב מפגשים טיפוליים: האם היתה לך חוויה שלילית? האם עצם העובדה שהמפגש הטיפולי הפגיש אותך עם הקשיים מעוררת חרדה? כדאי לנסות ולברר בינך לבינך מה מוקד החרדה, ואז יהיה אולי קל יותר להניע את עצמך להתגבר עליה. במקביל, חשוב לזכור כי לא פעם דווקא מפגש עם מקור החרדה הוא המקום בו גם אפשר להתקדם ולגדול. במובן זה, יתכן שדווקא ההתמודדות עם טיפול, ממנו את כל כך מפחדת, היא ההתמודדות החיונית להנעת שינוי משמעותי בשאר תחומי החיים. במידה וכיווני מחשבה אלו אינם מסייעים לך לפנות לטיפול אפשר, אולי, לשקול "עזרים חיצוניים" לפחות לשלב ההתחלתי: תוכלי לצרף אלייך חברה או בן משפחה שאת סומכת עליהם למפגשי הטיפול הראשוניים או להתייעץ עם רופא לגבי שימוש בתרופות נוגדות חרדה לפחות לשלב הטיפול הראשוני, עד שהחרדה תרגע מעט. בכל מקרה, אני מקווה שלא תוותרי על הפנייה לטיפול, שיכולה להביא לשינוי משמעותי ולהקלה. כדאי גם לשתף את המטפל טלפונית בחרדה סביב הטיפול, כך שיוכל להיות רגיש במיוחד ולסייע לך ככל האפשר. ליטל
