שלום ליטל.
סיימתי לא מזמן טיפול. טיפול של המון שנים. ופתאום הרגש מרים את ראשו בכל כוחו. אני עצבנית וכואב בכל מיני מקומות. אני מנסה להרגיע אותו בהגיון שיהיה בסדר, נתרגל שירגיע את הכאב. אבל הוא בשלו ממשיך להציק ולהכאיב. בהגיון אני יודעת שצריך זמן להתרגל, שאולי צריך סבלנות, שעשיתי את הצעד הנכון ובתזמון הנכון.
שצריך להתגבר על הפחד של הלבד ועוד מעט, ממש עוד קצת יהיה בסדר...
והרגש הזה לא נותן מנוח.
מה עושים?
שלום לך.
קצת קשה לי להחוות דעה מבלי להכיר את הטיפול ואת אופי הסיום. תחושות עצב, געגוע וקושי הן טבעיות לאחר פרידה בכלל ולאחר פרידה מטיפול ומטפל בפרט ובמובן זה, לפעמים אכן אין הרבה מה לעשות, אלא להכיר בכך שהנפש צריכה זמן לעכל, להתאבל, להשתקם מהפרידה.
מצד שני, לפעמים קושי משמעותי לאחר סיום טיפול מעיד על כך שהסיום נעשה בעיתוי מוקדם מדי, ללא מספיק הכנה נפשית או בנסיבות מורכבות ואמביוולנטיות. במקרים אלו, כדאי לשקול האם זו אכן היתה נקודת הזמן הנכונה לסיום.
מאחר ומדברייך נשמע- עד כמה שאני יכולה לומר דרך הפורום- שהפרידה לא נעשתה באופן קטוע וחפוז, יתכן ואלו עדיין כאבים של פרידה, או "כאבי גדילה" הנלווים לא פעם דווקא לסיום בשל של טיפול. במובן זה, אני לא בטוחה שצריך למהר "לעשות" ולהעלים את הכאב, אבל כן כדאי לשים לב שאת מקבלת יותר תמיכה ותשומת לב מהסובבים אותך- כפי שכל אדם צריך לאחר פרידה או אובדן משמעותיים. במקרה זה, אני מאמינה שעם הזמן תהיה התרגלות ונפשך תמצא את דרכי ההתמודדות החדשות.
ליטל
