שלום, אני בת 24 ונמצאת בשלב המקדים לחיפוש העצמי וקבלת החלטות הרות גורל כמו בחירת תואר ללמוד (הכיוון הוא מסלול דו חוגי של פסיכולוגיה וחקר המוח אך איני בטוחה), בחירת סגנון חיים שמתאים לי וכדומה. בשלב חשוב זה אני נתקלת בקושי משמעותי ביותר העוצר בעדי מלהגיע מוכנה לתהליך החיפוש העצמי ובכך גם להניב תוצאות ממנו, והוא מתבטא בקושי להאמין בעצמי. יש לי מודעות(אולי לא מלאה) לרצונותיי ,ליכולותיי ועוצמותי, אך איני יודעת לממש אותה . קשה ליישם, להוציא לפועל. אני מוצאת עצמי מייעצת רבות לאנשים הקרובים לי ,ובעצתי אומרת להם כי על מנת להשיג את מטרותיהם, עליהם להתחיל מהבסיס והוא להאמין בעצמם , אך כשזה נוגע אליי איני מסוגלת לבצע שלב בסיסי זה. הטריגר שהניע אותי לפנות בנושא ,הוא ריב טיפשי עם אחותי שהתפתח בעקבות בקשתי ממנה דבר מה, אך היא אינה שמחה לחלוק איתי את כשרונה (בתחום האומנות) וסירבה בתוקף. זה הוביל לויכוח מטופש בו הטחתי בפניה שהיא אגואיסטית משום שאינה חולקת את המתנה שקיבלה והיא הכשרון שלה . בתגובה היא הטיחה בפניי שאינה אשמה שאני לא בורכתי ושאין לי שום כשרון משלי. האמנתי לה, וזו היא הבעיה שלי. אני מנסה לחשוב באיזה כשרונות בורכתי ומוצאת שלדעתי יש לי יכולת הקשבה והכלה גבוהה, מלבד זה בגיל צעיר יותר מימשתי את הכשרון שלי בתחום המחול אך זה פסק לאחר מספר שנים ומה שנותר לי הוא הכשון הלא ממומש בתחום זה, ולבסוף אני מחליטה ששני כשרונותי היחידים אינם שווים כלומר שאיני מבורכת בשום כשרון כלל. החלטה זו נובעת מעצם הכרתי בעבודה שאיני מממשת אותם (מסיבות רבות) ולכן אינם שווים. האמירה הכואבת של אחותי מעלה בי מחשבה שלפעמים היא מרושעת אמיתית אך מיד אני מסבירה לעצמי שהתגובה שלי כזו בגללי ובגלל רגישותי הגבוהה בנושא והיא אינה אשמה. אני אובדת עצות בנושא, מרגישה תקועה ואבודה ושאיני מסוגלת להתקדם בחיי לפני שאלמד להאמין בעצמי אך רק המחשבה על התהליך אותו עליי לעבור, מערערת את רצוני בו. אשמח לעצה מכוונת שהיא מעבר להפניה לייעוץ מעמיק כיוון שלומר לי לפנות לייעוץ זה כמו לומר לי להאמין בעצמי. אני יודעת ורוצה, אך איני מיישמת. תודה מראש.