בוקר טוב ליטל.
לא רגועה, חסרת מנוחה, הלב מקפץ וחסר לי אוויר.
ולא לגמרי בטוחה למה.
אולי זה רק דיכאון יום ראשון.
ואולי איזה חוסר אחר.
סיימתי טיפול ארוך לא מזמן של ארבע שנים.
סיימתי כי הרגשתי שזה בסדר לי לבד, אצליח להתמודד ועדיין בראש יש את התחושה הזאת שהכל בסדר, רק צריך להתרגל.
אבל בגוף התחושה היא אחרת.
כל הזמן הראש אומר תמתיני, תני לעצמך להתרגל והלב צועק ואין אוויר ואני לא יודעת.
המלצתך, בבקשה?
שלום שרון.
כמוך, איני יודעת מהן הסיבות לתחושות שאת מתארת. האם אלו "כאבי גדילה" או אבל על סיום הטיפול, או הדרך של נפשך לאותת על כך שאת עדיין זקוקה למסגרת הטיפולית כדי לעבוד על הנושאים המעסיקים אותך.
איני מכירה את נסיבות סיום הטיפול שלך ואת תהליך הפרידה ואופיו, ולכן לצערי קשה לי להציע עצה של ממש לגבי המשך התהליך הטיפולי. זו אחת הדילמות שבאופן מתסכל אין בהן "נכון" או לא נכון" שאפשר לחזות מראש, אלא בעיקר עניין של הרגשה.
לצד זאת, אם את מרגישה שקשה לך מאוד לאורך זמן, יתכן וכדאי לפנות טלפונית אל המטפל/ת, לשתף בקושי ולחשוב יחד, לאור הכרותו/ה איתך, מה קורה ומהי הדרך הנכונה. בכל מקרה, אני חושבת שכדאי לקחת בחשבון כי סיום טיפול הוא תקופה רגישה (גם אם ההחלטה היתה נכונה) ובמובן זה- לנסות לא להעמיס על עצמך יותר מדי ולייצר כמה שיותר אפשרויות לתמיכה ושיח על רגשותייך עם הקרובים לך.
ליטל
