בת 29.נשואה באושר לבת זוג .
אני עצמי סובלת מחרדות שמקשות עליי לצאת החוצה ולתפקד בחוץ.הבעיה בעיקר היא מול אנשים.
תחושת איום מאנשים. שיהיו רעים אליי. שיסתכלו עליי. מרוב שאני לא יוצאת החוצה אני לא מתמודדת עם הבחוץ. כבר שנתיים לא עובדת. לא מצליחה למצוא עבודה וכבר התאייאשתי מלחפש. הישיבה בבית מקשה עליי ממש ואני מעבירה את הימים בחוסר אונים ובחוסר עשייה. כל יציאה קטנה לרחוב שהיא לא עם בת זוגי אני מעדיפה להמנע. כל הזמן יש לי תחושת איום שיתנכלו אליי שיהיו אליי רעים.
אני לא מרגישה את זה מעכשיו וזה לא תחושות חדשות. מגיל צעיר מאוד היו לי בעיות. אני הגעתי ממשפחה בסיכון ועברתי חיים קשים. חוץ מבת הזוג שלי שהיא הבית שלי והחיים שלי אין לי גם שום בנאדם אחר. ההורים שלי לא בקשר ככ. בגלל העבר הקשה שחוויתי איתם. חברים אין לי. אני מנותקת מהעולם אפשר לומר.
אני במבוי סתום. וככ רוצה לצאת ולעשות דברים עם עצמי. יש לי הרבה חלומות ומטרות.החלום שלי זה ללמוד פסיכתרפיה הוליסטית. יש לי גם חלום לכתוב ספר ביוגרפי על החיים שלי. אבל הכל סתם .ובפועל. חוץ מלקום יום יום ולהיות בפייסבוק. אני לא עושה עם החיים כלום. כל יציאה קטנה לבחוץ מאיימת עליי שאנשים יפגעו בי. אני הולכת עם אוזניות אבל זה עדיין לא עוזר
וכן הייתי בהמון טיפולים נפשיים בחיים. כרגע אני מחפשת טיפול פסיכולוגי. אך ללא תרופות. אני מאוד נגד תרופות
שלום לך.
נשמע מדברייך שאת מבינה את הבעיה ממנה את סובלת, את השלכותיה על חייך ואת הצורך בשינוי. לצד זאת, כאשר קראתי את דברייך תהיתי האם טיפול פסיכולוגי "סטנדרטי" הוא הטיפול המתאים לך כרגע, לאור ריבוי הטיפולים בעבר. יתכן שנכון לעכשיו יש צורך בעבודה טיפולית "סטנדרטית" לצד עזרה פרקטית המכוונת לשיפור התפקוד ביומיום. כפי שאת עצמך בוודאי מרגישה, ההישארות הממושכת בבית משמרת את התקיעות ואת החרדות וקשה מאוד לשבור את דפוסי החשיבה וההתנהגות המתקבעים. לכן, ממליצה לך לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי עם חשיבה על שילוב בין הטיפול לבין ליווי טיפולי שיכוון לתפקוד, עשייה ושינוי בניהול חיי היומיום.
ליטל
.jpg)
