אני בן 29. אני נמצא בתוכנית שיקום בירושלים. מזכיר דירה אומנם, אבל חוץ מזה החיים שלי על סף תהום.
אני סובל מהשמנה קיצונית שמקשה עלי לתפקד ולהרגיש טוב. לעתים קרובות אני סובל מהתקפי פסיכוזה. אני רוצה להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית ולא לעשות כלום.
האנשים בתוכנית השיקום הם אנשים קשים. המנהלת אישה טובענית, מתחשבנת מפחידה וקשה. כבר כמה וכמה פעמים ניסתה להעיף אותי מהתוכנית על חוסר תפקוד.
אני לא זוכה לכבוד במסגרת התעסוקתית כלל. מרוויח 200 שקל על עבודה במפעל מוגן. לא נירדם בלילות, פוחד על גורלי.
אני סובל ממחלת הסכיזופרניה עם התקפי פסיכוזה. המשפחה מביאה כסף, זה הדבר הטוב היחיד.
אני מאוד פסימי ועצוב, מרגיש שקצו כול הקצים.
לפני כשנתיים אימי עברה דירה לבית בקומה גבוהה, אני סובל מאוד מפחד גבהים.
בארבע השנים האחרונות עליתי במשקל- הכפלתי את משקלי!.
המחשבות שמלוות אותי הן יאוש ומוות, קפיצה מהמרפסת בגורד השחקים בו אימי גרה.
השנים האחרונות היו הקשים בחיי ואני לא מאמין שהוכל להתגבר על כדור השלג הדורסני של הרס עצמי שהתגלגלתי עליו.
הכן, אני מרחם על עצמי, מעשן סיגריות, אוכל לא בריא לא ישן הרבה , מוזנח ומכין עצמי לשלב הבא-המוות שאני מרגיש שבא לקראתי.
אני לא מאמין בעצמי וביכולות שלי, התחושה שמאוחר מדי והסוף הגיע מורגשת מתמיד.