שלום,
אימי בת 70 אישה לא בריאה אך עצמאית
אמורה לעשות ניתוח החלפת ברך
אינה מעוניינת שנשכור מטפל לשבועיים שלושה שתשתקם ואנו 4 ילדייה נעזור כמה שנוכל .
היא עקשנית אינה מוכנה לשמוע ואומרת שיהיה בסדר (מנסיון איתה מניתוחים אחרים אינה מתאוששת בקלות)בנוסף לכך אבי גם אדם מוגבל אשר אינו יכול לעזור לה וכל הנטל יפול עלינו הילדים
שוב,כמובן שנעזור בשמחה אך כולנו עובדים ובעליי משפחה ובטוחים שזה זה מספיק .
איך מצליחים להסביר לה שאין ברירה למטפל כמה שעות ביום ושתוציא את המחשבה הפרימיטיבית שלה שבישביל זה יש ילדים תודה.
שלום שרון.
הקושי שאת מתארת הוא קושי נפוץ איתו מתמודדים רבים מהילדים להורים מבוגרים, ואני חוששת שאין "נוסחה מנצחת" מלבד שיחות חוזרות על הנושא. יש שני כיווני מחשבה שאולי יכולים לעזור קצת.
ראשית, כדאי לזכור ששיחות מסוג זה צריכות להיות מלוות באמפתיה רבה לגורמים הרגשיים שמביאים להתנגדות ההורה לעזרה. לפעמים, כאשר הקשיש מקבל הכרה בכאב, הצער והאכזבה הנלווים לבקשת עזרה חיצונית, ההתנגדות מתרככת מעט.
כיוון נוסף נוגע דווקא ליכולתו של הילד לאכזב את ההורה המזדקן ולעשות כמיטב יכולתו- אך לא לעבור גבולות מסוימים. כאשר הילד מוכן לאכזב במידה מסוימת, לפעמים קל יותר להציב גבולות כמו מספר הביקורים או הבאת עזרה למרות התנגדות ההורה. כלומר, לפעמים החסם אינו רק התנגדות ההורה אלא הקושי של הילד לאכזב וכאשר היבט זה משתחרר, קל יותר לנהל את התהליך המורכב.
ליטל
