היי,
אני כבר כמעט חצי שנה בטיפול פסיכואנליטי, לא מרגישה שהטיפול מספיק משמעותי ושקידם אותי. מה גם שהעלות הכספית מכבידה עלי מאוד.
מתלבטת מאוד האם להמשיך. האם הפסקה איננה ויתור לעצמי, יודעת שלא אנסה שוב טיפול אחר כל כך מהר אם בכלל.
העליתי את הנושא לפני תקופה מול המטפלת, היא טוענת שקשה לי להביא את עצמי באמת רגשית, שהנתק שלי עם אמא שלי גורם לי לנתק רגשי, שאני לא נותנת לעצמי להיות במקום נזקק ונתמך בקשר לא הדדי.
בזמנו התלבטתי האם זה מניח את דעתי או לא, והחלטתי לתת צ'אנס ולנסות.
אבל הדילמה עדיין נמצאת כאן חיה ובועטת, מתעצמת עם הזמן שעובר.
מי אמר שהיא צודקת? אני כן פתוחה רגשית מאוד עם חברה טובה. אולי היא או שיטת הטיפול לא מתאימים לי כרגע או בכלל?
הגעתי לטיפול בכדי לשפר לי איכות חיים, לא מתוך צורך אקוטי. אולי אני בכלל לא צריכה טיפול כרגע?
ואולי אני צריכה וזו התנגדות וגאווה וסיפורים שאני מספרת לעצמי עקב קושי רגשי להתמסר לתהליך? הרי הרבה יותר נחמד לי לומר לעצמי ניסיתי וזה לא זה ואני לא צריכה ומסתדרת טוב יותר לבד.
אבל אני כן מתמסרת לתהליך, אני כנה ואמיתית ונמצאת שם.
אוף, אני ממש לא יודעת מה לעשות. יודעת שתמליצי לי לדון בכך עם המטפלת, ואני אכן מתכננת לעשות זאת ומאמינה שיתחדדו לי דברים. ועדיין ברור שהיא תגיד שהסיבה היא שאני לא מספיק X או משתמשת במנגנון Y, שזה משהו בי. איך אני יודעת האם זה באמת נכון?
האם אחרי פרק זמן של חצי שנה איננה אמורה להרגיש איזשהי הקלה? להימצא בתוך תהליך משמעותי יותר?
אני עדיין נמצאת במקום של לא אכפת לי לשתף אותה, אבל לא דחוף לי.
אשמח לתגובתך
שלום לך.
אני שומעת בדברייך את התסכול מכך שבאמת קשה כל כך לדעת. אני חוששת שאני גם נאלצת להשיב תשובה מתסכלת ולא ממש מספקת- אני באמת חושבת שהדרך לזהות מה נכון לך היא דרך שיח פתוח וכנה ככל האפשר על הנושא בטיפול.
בתוך שיח כזה, אני חושבת שמה שכדאי לשים לב אליו במיוחד הוא לאו דווקא התכנים והפירושים של הגורמים למצב אלא התחושה שמתעוררת בך. האם את מרגישה שסביב ההתלבטות שלך נפתח דיאלוג משמעותי ונוגע? האם הדיאלוג מחדש לך ומעורר בך מחשבה? ובעיקר, האם הקשר והשיח מרגישים נוגעים ומחוברים? בדרך כלל, כאשר התשובה לשאלות אלו היא חיובית, יש יסוד לשער שאת במקום שנכון לך.
ליטל
