ליטל שלום,
אני בטיפול המון המון שנים. למעלה מעשור. טיפול שידע עליות ומורדות , אך בעיקר מרגיש עתה את המקום של הצמיחה וההתקדמות. הנפילות יותר מווסתות ואני מסוגלת יותר להמליל את תחושותיי ולשתף את המטפלת, מה שלא היה בעבר. אני נמצאת בטיפול פעמיים בשבוע.
ובכל זאת, למרות תחושת היכולת הפנימית להתמודד עם דברים ותהומות מן העבר ישנה סיטואציית החופשות החוזרת על עצמה לפרקים, ולמרות שאנו דנות בה שוב ושוב במרחב הטיפולי, ולמרות שבשיח עם המטפלת "השמיים לא נופלים" אני חוזרת הביתה ושם הכל מציף.
הגעגוע, העצב, הכאב על כך שאינה, הכעס והזעם על כך שעזבה אותי ואולי אף על כך שהיא סומכת עליי.. יצאתי מאיזון, בוחרת לישון ולהתכנס, ובעיקר לא רוצה מגע עם אף אחד. הקושי הוא בעיקר עצב גדול וסוג של אבדון.
שבועיים ימים שהחלו היום, וזה לא משנה כי גם אני אהיה בחופשה בפרק מהזמן. קשה לי, עצוב לי ובעיקר קול לא ברור מבפנים נוגס בי ויוצר חלל פנימי חשוף ומותיר אותי מאוד מאוד לבד.
אז אני כותבת.. מייחלת לכל תשובה שתנסוך בי כוח ותחזק אותי ואצליח דרכה להחזיק בתקופה לא נעימה זו.
תודה מראש.