מרגישה שאני מאבדת את עצמי. בהריון שבוע 29, מפוצצת הורמונים. הפסקתי בפתאומיות סרדנה אחרי 3 שנים רצוף בתחילת ההריון ומאז הדכאונות שופעים, התקפי הזעם והבכי. חד הורית, אחרי טיפולי פוריות ארוכים. עברתי לגור עם אמא שלי שגרה בבית משותף - קומה מעל- אבא שלי. הם פרודים. ואחותי עם בעלה ושלושת ילדיה גרים בקומה למטה. ואני ואמא שלי בקומה למעלה. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי. רבה המון, בוכה המון. סובלת המון. המון שקט בבית, ואני לא רגילה. לא רגילה לימי שישי שקטים שכל אחד בחדר שלו, לא רגילה לריבים עד צרחות בין בני הבית. משפחה מלוכדת כל כך היינו ואז ההורים נפרדו והם נלחמים עד טיפת הדם האחרונה. בתוך אחות אגואיסטית שדואגת רק למשפחה הקטנה שלה, לבין אמא מתוסכלת ואבא ממורמר מפוצצת הורמונים אני מאבדת את עצמי ממש מחכה לצאת מהבית וללכת לדירה משלי, ומפחדת גם לצאת לבד עד אחרי הלידה. אני הריון בסיכון ואם משהו יקרה ואצטרך עזרה אני לבד וזה מפחיד. החברים הטובים שלי לא גרים פה, נשאר לי רק חברים מהעבודה שהם לא אנשים שאני נוהגת לחלוק איתם מחשבות ודכאונות כאלה. בקיצור, הייתי חייבת לפרוק ולא יודעת כבר לאן. לא יודעת לאיפה לנתב את האנרגיות הלא טובות שלי, ואיך לשנות אותן.
זהו- חלק מהאבנים ירדו מהלב.
שלום שיפרה.
ההורמונים, היריון בסיכון, עצם ההיריון (ובפרט לאחר טיפלי פוריות ממושכים) ונסיבות החיים שאת מתארת הם גורמי לחץ משמעותיים ביותר, וטבעי שאת מרגישה עמוסה, חרדה וכואבת כל כך. הן היריון והן מעבר למגורים עם המשפחה בבגרות הם מצבים מטלטלים- הן ברמת המציאות היומיומית והן ברמה הרגשית שאולי מעוררת שאלות סביב חוויתך כילדה וכאוטוטו אמא. במובן זה אני חושבת שאת מזהה נכון שקשה מאוד להתמודד עם המצב ללא תמיכה ואוזן קשבת ובהתאם, ממליצה בחום שתפני לטיפול פסיכולוגי ו/או לקבוצת תמיכה לאימהות חד הוריות. ליווי ותמיכה בתקופה מטלטלת כל כך יכולים להביא להקלה משמעותית ובו זמנית לאפשר הכנה להתמודדויות שיבואו עם הכניסה להורות.
ליטל
