שלום אנסה לעשות זאת בקצרה. כיום אני בת 37 אם מאושרת לקטן בן 8 חודשים.תמיד אבל תמיד הרגשתי שאני לא מרוצה לא אוהבת לא מקבלת את הגוף שלי "עסיסית" סקסית" אישה" כך מגדירים אותי כל החיים. בקיצור אני מלאה ותמיד הייתי.עם הזמן נהייתי מאמנת כושר ובדימוי עצמי זה שינה קצת משהו...אבל לפעמים זה חזר לאותה דפיקות. נכון הגוף שלי נהיה מוצק חטוב אבל עדיין הייתי מלאה, בעניי אנשים יש לי גוף יפה וסקסי ומוצק.אבל לא אני רוצה רציתי להיראות מגיל נערות,בעניי אישה צריכה. להיראות עדינה רזה ואף קצת שברירית במראה.לא מנטלית . ואני חזקה פיזית גדולה סוסה ואני גבוהה..את זה דווקא אני אוהבת. אני מציינת שגדלתי תמיד באווירה כיפית בבית ואף פעם לא דיברו על זה במשפחה על משקל עודף ..זה בכלל לא היה נושא חשוב ביניהם ולא הבינו מאיפה זה באמת לי האובססיה על המשקל שלי.מנש הייתי בוכה בחדר אם יום אחד הייתי מרגישה רע.ועד היום זה קורה.בוכה על איך שאני נראית ואיך שהייתי רוצה כל חיי להיראות .ועכשיו תוסיפו 10 קילוגרמים מהלידה.
אני לא מבינה דבר אחד : למה אם זה כל החיים מפריע לי למה אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו בנדון?
תמיד זיגזגתי התפריטים תזונתיים שנתנו לי,אין לי משמעת עצמית, אני מוותרת בקלות כשקשה, אני כבר רואה איזה דרך ארוכה מוותרת.לא אוהבת לבשל, אין לי חשק לספורט כי מהלידה אני קצת מוגבלת בסוג הפעילות .לא יכולה לקפוץ כמו פעם בגלל הגב ..וזה מה שהכי אהבתי לעשות.לרקוד ולקפוץ.על זה מאוד מדכא אותי.אין לי מוטיבציה לכלום.ואני בן אדם מאוד אוהב את החיים..יצירתי...אוהב את האנשים ...אבל אם בטעות אומרים לי "אז מה אם את מלאה זה יפה" או כמו שאמרו לי לא מזמן עם חיוך,"נו בינינו את אף לא היית שק עצמות" זה יכול לדכא אותי ברמות ואני יכולה לפתח "סינטה" לאותו בן אדם.חא אלייך אליו פעם הבאה זו הכוונה.
למה בן אדם( אני) מכתר שנים על הגוף שלו ורוצה ובוכה לשנות אותו כרוצונו עד כמה שאפשר (במיוחד שיש לי את הכלים בתור מאמנת) מצד שני סותר את עצמו ולא עושה כלום בכדי לשפר את זה ! ? איפה ההגיון ? למה אני לא מצליחה להתניע ..אני עצלנית פי שתיים ממה שהייתי.אני מתביישת לחזור לאמן במכון כי בוחנים אותי כל הזמן .ואני תמיד הולכת אף למעלה אבל בתוך תוכי אני לא מרגישה טוב עם עצמי בכלל. זה מבייש אותי לאמן ,נהייתי כבדה, מתקשה לבצע תרגילים מסויימים בביסיים ועם זאת יש מאמנת אחת שילדה פעמיים והיא רזה רזה מקל נראית טוב מלידה ללידה. וכל הזמן אומרים לי: נו מה לעשות את ואני לא אירמה (שם בדוי כמובן) וזה צובט לי.ברור שהיא ואני שונות מבנית.אבל עדיין כואב לי שאני ככה בטטה.קשה לי לחזור לעבוד. אני לא החזקה והתותחית שהייתי.אני מרגישה רע.ומיגמ פעם אומרת לעצמי ,בריאות הכי חשובה ואת נראית מעולה! יש לך הן מדהים וההריון היה מדהים הכל טוב! דיי לראות שחור.
למה קשה לי כל כך לתקן משהו שאני מאוד רוצה לתקן?למה אני לא עוד. וזהו.אני בוכה בוכה שאני שמנה ואוכל שוקולד באותו רגע.זה לא מסתדר לי,אני אמורה לקום חלשים לזה קץ ולהתחית לזוז ולאעול בריא אבל אין לי שום חשק מוטיבציה.אשמצ לעזרה.