מרגישה שיש וטו מסויים אפילו אצל מטפלים בעיניין.
מבינה שהטיפול רגיש וקשוח, אבל איך מי שהולך לטיפול בדבר כזה, יכול לבטוח במטפל שלא יעביר את זה הלאה?? שלא יחליט על אישפוז כפייתי? או שבכלל יסכים לטפל בלי הערות לאדם שכבר יודע שסובל מזה?
האם יש טיפולים כאלה שיכולים להוביל את האדם לתוצאות? מבלי שהוא וסביבתו יגררו לנזקים בלתי הפיכים?
שלום אורי.
לשקרנות כפייתית יש ביטויים וגורמים שונים אשר משפיעים על תוצאות הטיפול ומידת יעילותו, אך טיפול בהחלט יכול להביא לשינוי ובפרט כאשר יש מוטיבציה אמיתית לשינוי.
לגבי החשש מהפרת הסודיות, חוקי האתיקה ברורים ומתירים למטפל לעבור עליהם רק כאשר המטופל מהווה סכנה ממשית ומשמעותית לעצמו או לאחרים. גם לגבי אשפוז בכפייה, הקריטריונים מחמירים ומאפשרים לאשפז בכפייה רק במקרים קיצוניים בהם האדם מסכן את עצמו או אחרים בצורה קיצונית, על רקע מצב נפשי סוער ובדרך כלל פסיכוטי. במובן זה, אם אינך מהווה סכנה ממשית לאחרים או לעצמך אין לך סיבה לדאוג וחבל לוותר על טיפול מתוך חשש זה- אני מתארת לעצמי שהשקרנות מלווה במחירים כבדים ולכן ראויה מאוד לטיפול.
ליטל
.jpg)
.jpg)
