היי,
אני לא יודעת מה אני בדיוק מצפה שתעני לי ובכל זאת אני רוצה לשתף בתחושותי:
כלום, קהות חושים, חוסר אכפתיות, אני נמצאת שלב מעל הרצון למות. אני לא רוצה ולא מצפה שמשהו השתנה, שנים שאני נמצאת באותו המצב. ואם חושבים על זה תמיד הרגשתי ככה, אף פעם לא ״הרגשתי״ את עצמי אם כי ״הרגשתי אנשים אחרים, כאב של אחרים אבל אף פעם לא אותי. כאילו שמקומי לא נמצא בעולם הזה וגם לא רצוי.
אני מכירה את עצמי ככה מאז ומעולם, האם אפשר לשנות משהו שחלק משמעותי ממני?
או שזה הזמן לקבל את העובדה שלעולם לא ארגיש את עצמי, מעולם לא יהיה לי אכפת מעצמי.
שלום ליסה.
החוויה המכאיבה שאת מתארת, של נתק או מעין היעדרות של עצמך, והפער בין הרגשה זו לבין היכולת להרגיש אחרים, היא תופעה מוכרת. בדרך כלל, היא קשורה בנסיבות חיים בהם לעצמיות האישית האותנטית לא היה מספיק מקום וכך נמנעת תחושת עצמיות עשירה, מלאה ומשמעותית. כפי שאת כותבת, זה היבט מהותי בעצמי ולכן לא תמיד קל לשנות אותו. יחד עם זאת, במרבית המקרים ניתן לבנות מחדש את החיבור לעצמיות דרך מתן מקום, התמקדות ועיבוד של החוויה הרגשית. ככל שהחוויה הרגשית מעובדת ונעשית יותר נוכחת, כך העצמיות הולכת ומתבססת ואיתה גם תחושת חיבור, משמעות ושייכות. באופן טבעי, זהו תהליך שקל יותר לייצר בטיפול פסיכולוגי בו יש קשב רב לעצמיות של המטופל. במובן זה, אני חושבת שאם תטפלי בעצמך, מוטב טיפול אינטנסיבי, שינוי משמעותי אכן אפשרי.
אל תוותרי על הניסיון.
ליטל
