היי ליטל,
אני סובלת מחרדה חברתית כל חיי בעצם.
למראית העין תמיד הייתי מוקפת ב״חברים״, אבל בפועל זה היה הם ואני ״רק נוכחת״, כמו חפץ שנמצא בחדר אבל לא מעורב במתרחש. בעבר ניסיתי לטפל בזה באמצעות טיפול פסיכולוגי, אבל לצערי זה לא עבד ואף גרם לתופעות שמעולם לא קרו לי בעוצמות קשות (התקפי חרדה איומים שנמשכו שעות- שיתוק הגוף, קושי בנשימה, רעד ואי יכולת לדבר).
לפני חודשיים עברתי למקום חדש, רחוק מהמשפחה ומהחברים (הבודדים שאיכשהו הצלחתי לתחזק). בחודשיים האלה אני לבד, ללא משפחה וללא חברים. אני עדיין לא עובדת וכמעט לא יוצאת מהבית, אני מרגישה שאני שוקעת ברחמים עצמיים ומכניסה את עצמי לדיכאון (בשנתיים האחרונות אני נמצאת בסוג של דיכאון קל והמעבר היה אמור לשנות את זה, זה משהו שחלמתי ורציתי כל חיי לעשות. חלום שהתגשם, לא?).
איך אפשר להכיר חברים בתור מבוגר?
איך אני יכולה להתמודד עם המחשבות הטורדניות המאפיינים את החרדה?
ומה את מציעה לעשות במקרה של סימפטומים של דיכאון?
תודה מראש
שלום תהילה. ניתן ליצור קשרים חברתיים במסגרות עבודה, קורסים, שיעורי ספורט, מסגרות התנדבות וכן הלאה אך כפי שאת מגלה בעצמך, השינוי החיצוני אינו מספיק כדי לשנות את החוויה הפנימית ולכן אני חושבת שכדאי מאוד לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי. אנשים רבים מצליחים להיעזר בטיפול רק ב"סיבוב שני" אליו הם מגיעים בשלים יותר, ויש סיכוי סביר שגם לך זה יקרה. במידה והפנייה לטיפול מעוררת חרדה רבה מדי, אפשר גם להתייעץ עם רופא המשפחה לגבי טיפול תרופתי זמני אשר ירגיע במידה מסוימת את רמת החרדה והדיכאון ויאפשר לך גם להיעזר באופן מלא ונינוח יותר בטיפול הפסיכולוגי. התחלה חדשה אכן יכולה להוות נקודת מפנה משמעותית אך נראה לי שכדאי "להצטייד" היטב ולהיעזר מקצועית כדי להגדיל את הסיכויים להצלחה ולמיצוי של אפשרות זו. ליטל
