הרבה מחשבות מטרידות, הרבה כעס, שנאה, הערכה עצמית נמוכה ,בדידות ,כאב ואשמה מלווים אותי בימים האחרונים.
ואלה תקופות שבאות והולכות כל כמה שבועות או חודשים שמותירות אותי חסר אונים ובמצוקה גדולה.
אין מישהו שאני יכול לסמוך עליו או לדבר איתו על זה חוץ מהפסיכולוגית שלי שהזמן איתה מוגבל ולא מספיק לפעם בשבוע.
ואני מסתגר בתוך עצמי כי אין לי אנרגייה זמינה כלפיי חוץ...כאילו נפרע פצע מדמם וכל הגוף מתגייס כדי לרפא את אותו פצע מדמם ושאר האיברים מקבלים פחות צומת לב ואנרגייה כי יש פצע מדמם שצריך להתייחס אליו.
אז אני בתוך עצמי, מרגיש בטוח ומוגן יותר, כאילו צריך להיטען מחדש באנרגיות כי אני מרוקן כמו סוללה שנגמרה, רק צריך שקט וזמן לעצמי להיות לבד.
אני לא יודע אם זה נפשי או שיש בעיה כימית במוח. מה שכן זה היה שם תמיד מאז שאני זוכר את עצמי אפילו בתור ילד, מועקות, חוסר שייכות, לא שווה, חסר ערך.
אבל אהבה , אכפתיות ומשפחתיות תמיד ריפאו אותי ונתנו לי כוח.
אני חושב על זוגיות ועל הרצון שלי לבנות מערכת ייחסים קרובה עם מישהי , לאהוב ולהיות נאהב, לתת ולהפתיע, לעשות דברים כיפיים ביחד, לצחוק, לדבר, לחלוק ולהיות אחד בשביל השניה.
ואולי גם לבנות משפחה...
אני לא מצפה שהבת זוג שלי תיהיה אמא שלי או שתספק את הצרכים הינקותיים שלי והחסרים מהילדות , כי כשאני חושב על זה אני מרגיש שזה לא בסדר מצידי לדרוש או לצפות כזה דבר
בכלל למה שמישהו יעמוד בציפיות שלי. זה לא בסדר לרצות משהו ממישהו. ושוב אשמה...
מדכא כל רצון או ציפייה. כאילו שזה לא המקום שלי לרצות דבר מה ...
איך אתה רוצה זוגיות אם אתה טרנסג'נדר, איך אתה רוצה זוגיות אם אתה מחפש שם את אמא שלך, איך אתה רוצה להיות קרוב למישהו אבל הוא לא משפחה שלך, איך אתה רוצה לחבק אבל חייב לשמור על גבולות ועל דיסטנס כי אף אחד לא יכיל אותך , ולבקש חיבוק או אהבה לפעמים זה קשה בגלל המחשבות האלה.
כאילו זה לא המקום שלי לאהוב, להתאהב . לרצות משהו ...כאילו יש גדר הפרדה ביני לבין העולם
וזה מנהל אותי כל כך , ביני לבין עצמי ובין הסביבה..