עברתי משבר אחרי הרבה מאד שנים וטופלתי פסיכולוגית ותרופתית. כיום אני כבר לא בטיפול רק טיפול תרופתי. החלטתי ללכת לחפש התנדבות לא עבודה התנדבות. באתי לראיון ואחרי שסיפרתי להם שטופלתי פסיכולוגית ואני בטיפול תרופתי דרך קופת חולים עכשיו,לא קיבלו אותי. אני מרגישה שעשיתי טעות שסיפרתי להם את זה לא הייתי צריכה לספר להם שהייתי בטיפול,אבל היא שאלה אותי מה עשיתי אז אמרתי לה, וישר אמרה שההתנדבות לא מתאימה. אני יצאתי משם מאד נפגעת ומרגישה חוסר הערכה עצמית. עד עכשיו כבר הערכתי את עצמי היה לי ביטחון עצמי אבל אחרי שהיא לא קיבלה אותי להתנדבות בגלל שאני בטיפול תרופתי אני מרגישה הערכה עצמית נמוכה, מרגישה שאני לא שווה כלום. זאת הרגשה פנימית שלי. מה לעשות כדי להעריך את עצמי עוד פעם,ולא להתבייש בעצמי? אני מתביישת מהמשפחה החברים שלא קיבלו אותי להתנדבות בגלל זה. ואיך אני יכולה לשפר את מצב הרוח ולחשוב חיובי? אני ממש אודה לך על המענה
תודה.
שלום גליה,
אני מצטערת לשמוע על החוויה הלא נעימה שחווית ועל התחושות הקשות שנלוות לה. לצד זאת, אני חושבת שגם חוויה כזו אפשר לצלוח מבלי לחוות "מכה" קשה לערך העצמי. ראשית, אני לא חושבת שיש אדם שמעולם לא חווה דחייה- בין אם על רקע קשיים ומשברי עבר ובין אם על רקע אחר. במובן זה, עם כל הכאב שכרוך בדחייה על רקע משבר שעברת (אם זו אכן הסיבה) אני חושבת שכדאי לזכור שאת באמת לא לבד ב"סירת" הדחייה. בהתאם, אני חושבת שכדאי להתמקד כעת במאבק בבושה שאת חווה- במקום להתבייש, שתפי מכרים באירוע ואני מאמינה שתגלי שכל אחד מהם חוויה דחייה תעסוקתית/לימודית/בין אישית על רקע כזה או אחר. במקביל, כדאי לנסות ללמוד מהחוויה ולא להפוך אותה לאירוע שימנע ממך לפנות למקומות התנדבות אחרים. נסי לחשוב ולבקש פידבק ממכרים על גורמים שיכולים למנוע ממך לעבור ריאיונות קבלה ונסי לשפר את יכולותייך בהקשרים אלו. מתוך אלו, אני מאמינה שתחושת היכולת והביטחון ישתקמו ותוכלי להמשיך הלאה, למקומות שאולי יתאימו לך יותר.
ליטל
