היי ליטל
אני מטופל כבר כמעט חצי שנה אצל פסיכולוג ובתחילת הקשר הטיפולי היה לי יותר קל לדבר ולשתף פעולה, ולאט לאט התחלתי להיסגר ולהתרחק..
בחיי היום יום שלי אני אדם די מרוחק שלא נוטה לדבר הרבה עם הסביבה.. וכשהתחלתי להתרחק גם בטיפול זה הגיע למצב שבו אנחנו יושבים שנינו בחדר ושותקים במשך 40 דקות...
זה לא מה שרציתי שיקרה, אבל אני לא יודע איך לדבר..אני מרגיש שאני לא מסוגל פיזית לדבר מיתרי הקול שלי והתודעה שלי מנותקים ממני....
בפגישה האחרונה הפסיכולוג שלי אמר לי שהוא לא יודע לעבוד עם שתיקה ושאם אני רוצה לקבל איזושהי עזרה אני צריך להתחיל לשתף פעולה.
זה נורא כאב לי במיוחד בגלל שאני נאבק בעצמי כל הזמן כדי לדבר.
ראיתי שכתבת לאחרים פה שינסו להעלות את הדברים מול הפסיכולוג/המטפל, אבל אם אם אני רוצה אני לא מסוגל.
את חושבת שכדאי להחליף פסיכולוג?
או שפשוט אמשיך להגיע ולשתוק?
תודה מראש על העזרה,
ירון.
שלום ירון. אני שומעת בדבריך את התסכול ואת הצער על חוסר ההתקדמות בטיפול. לא קל לייעץ "מבחוץ", אך אני חושבת ששתיקה שמשמרת ומקבעת את התקיעות אינה מועילה, ופרט כאשר היא מתקיימת לאורך זמן ממושך. לכן אני חושבת שהמשך הגעה באופן זה אינו תורם. לפעמים המטפל מצליח לדלות מתוך השתיקה תחושות והבנות אשר מאפשרים פתיחה והרחבה של השיח, אך לא נשמע מדבריך שזה המצב ולכן אני חושבת שאין טעם להמשיך בשתיקה המתמשכת. לאור המאמץ שלך לדבר אשר אינו מצליח להביא לשינוי ממשי, אני תוהה אם כדאי לנסות לכתוב למטפל משהו מרגשותיך או תחושותיך בשתיקות המתמשכות. יתכן וכתיבה תפתח פתח ראשוני לשיח. מעבר לכך, אני חושבת שאין מנוס מאשר להעלות מול המטפל את אפשרות הסיום ולראות האם שיח ישיר על אפשרות זו מצליח בכל זאת לפתוח ביניכם דיאלוג משמעותי על מה שקורה לך. בכל מקרה, במידה והטיפול יגיע לסיומו אני מציעה לא לוותר על אפשרות ההיעזרות בטיפול- לפעמים בתוך דינמיקה טיפולית הנוצרת עם מטפל/ת אחר מתאפשרים דברים שונים. ליטל
