היי, אני בטיפול כחצי שנה. מאוד מחבבת את המטפל. אני כרגע בתקופה מאוד לא פשוטה בחיי. ונמצאת תחת לחץ מאוד גדול. אני אדם שמרבית חיי שמרתי דברים בבטן ויש דברים מאוד כואבים שחוויתי ושלא שיתפתי בהם איש. ובטיפול עולים דברים שמאוד לא פשוט לי עימם. ומאוד קשה לי לשוחח עליהם. ולעיתים בגלל הקושי ובגלל התקופה הקשה שאני מצוייה בה, אני מתקשה לדבר בפגישה כי אני חשה שאם אדבר לא אוכל לעצור את הדמעות. ואני לא רוצה לבכות בטיפול. אין לי כוח לזה כעת. קשה לי לדבר כשאני נסערת כל כך ולכן מעדיפה לנוח לעיתים ופשוט לשתוק. המטפל מאוד אמפתי ומשתדל לא ללחוץ, אבל הוא רוצה שאבכה אצלו, הוא לא רוצה שאעצור את דמעותיי. מתקשה לבכות מולו, למרות שהוא מאוד נעים ואמפתי, אבל זה מרגיש לי מאוד מוזר לבכות שם. אני בוכה רק ליד אנשים מאוד מאוד ספורים ומאוד קרובים והוא למרות חיבתי אליו, בסופו של דבר אדם זר. זה לא נעים לי ולא נוח לי לבכות לידו. (בחיי האישיים אני כן יכולה לבכות ליד זרים, אבל מאוד קשה לי לבכות לידו, זה מרגיש לי מאוד לא טבעי).
תודה לך...
שלום סיגלית.
נדמה לי שהשאלה האם תבכי או לא תבכי אינה השאלה המרכית, אלא שאת שואלת יותר על מידת האינטימיות, הפתיחות והחיבור לכאב שיתאפשרו או לא יתאפשרו בקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי משקף פעמים רבות חוויות מקשרים משמעותיים מוקדמים בחיי המטופל ובמובן זה, יתכן שהשאלות שמעסיקות אותך סביב הבכי קשורות בשאלות עמוקות בנפשך הנוגעות לאפשרות לתת אמון, להישען ולהיחשף בפני ה"מבוגר האחראי" בחייך. לכן, אני מציעה להתבונן בטיפול בפתיחות ובכנות במחשבות, התחושות והאסוציאציות המתעוררות סביב נושא הבכי ולראות לאן השיח יקח אתכם.
ליטל
