שלום ליטל,
אני בת 30, עובדת בעבודה זמנית כבר יותר מדי זמן, ובימים האחרונים חווה לחצים וממש מרגישה שאני קרובה לאבד את השפיות שלי. אני מאוד רוצה לעשות שינוי. רוצה לעבוד במשהו יותר רציני, רוצה למצוא זוגיות... אך הקשיים הרגשיים שלי מונעים ממני מלהתקדם. אני עברתי פגיעה מינית בילדות ועוד פגיעות נוספות. כל פעם שאני מנסה לעשות שינוי, יש משהו בתוכי שמתנגד לשינוי וגורם לי לחרדות. בגלל שאני רוצה להתפטר מהעבודה, אני מתחילה להרגיש אשמה, מרגישה קטנה ודחויה. הרבה תחושות של חוסר אונים. בנוסף לכל, הפסיכולוגית שלי יצאה לחופשה... קשה לי מאוד. אני כן מתפקדת, אבל יש הרבה הצפות מבפנים. אני לא מוצאת את עצמי. פוחדת שאשאר לנצח בעבודה זמנית ולא אקים משפחה. חוסר אונים גדול. בחיים לא הרגשתי כלכך פחד שאני עומדת להשתגע, פחדים שאגיע לאישפוז. האם אני משתגעת?
תודה רבה
שלום מאי.
אני מצטערת לשמוע על הימים הקשים שאת עוברת. נפגעות תקיפה מינית רבות מתקשות, לאור המפגש עם הרוע של הפגיעה המינית, למצוא מקום לטוב בחייהן: להרגיש טוב, להיות טובות לעצמן, לאפשר לעצמן להתקדם. במקרים רבים, אחרי שמתאפשר עיבוד מעמיק של הפגיעה, בטיפול הפסיכולוגי, חל שינוי משמעותי בהיבטים אלו. במובן זה, אני חושבת שיש מקום לתקווה למרות הקושי וההתנגדות לשינוי.
מלבד זאת, כדאי לחשוב על עוצמות הקושי שאת חווה כרגע גם כתגובה לחופשת המטפלת, שאולי מגרה תחושות של בדידות ונטישה ומעצימה את הקשיים הקיימים ממילא. גם במובן זה יש מקום לתקווה, מאחר ויש סיכוי סביר שהרגשתך תשתפר עם תום החופשה. לצד זאת, במידה ומדובר בחופשה ממושכת אני מציעה ליצור קשר עם המטפלת ולחשוב איתה האם ואיך תוכלי להיעזר בה או במטפלת אחרת עד תום החופשה.
בכל מקרה, אל תתייאשי. השינוי והשיפור לוקחים זמן אבל מגיעים בסוף.
ליטל
