כבר כמה ימים שאני מתמודדת עם הרעה במצבו הבריאותי של אבי.
אשפוזו בבית החולים השפיע עלי, ועל אף שחזר הביתה אתמול, אני עדיין מרגישה רע מאד. היחסים בינינו לא טובים בלשון המעטה והוא מדבר אלי בצורה לא מכבדת ובטונים מזלזלים. אני יודעת שאני חייבת לעזוב את הבית אבל לקום וללכת, במיוחד שהוא ואמא שלי זקוקים לי...
הם אמנם זקוקים לי אבל מתים שאני יעוף משם, אבא שלי כי מבחינתו אני "מנצלת אותם" (אני לא משלמת שכירות ובקושי משתתפת בהוצאות), ואמא שלי
אמנם מודה שזה מאד נוח לה ועוזר לה, אבל היא יודעת שזה לגמרי תוקע לי את החיים...
ולמרות כל האמור, אני לא מצליחה לעשות את הצעד הזה, וברור לי שזה יעשה טוב לכולם... בנוסף למגורים המשותפים אנחנו גם עובדים יחד... אני ואבא... בהחלט סיטואציה לא בריאה... ובעבודה אין לי ברירה ואני חייבת להיות אתו באינטראקציה כל הזמן כי אני המזכירה שלו...
בבית יש לי את היחידה שלי אז עוד איכשהו אני יכולה לסגור את הדלת ולא לבוא במגע... אז אני גם נמנעת מאינטראקציה עם אמא שלי אבל אין ברירה...
אז מה בעצם אני מנסה לשאול:
מבחינה תרופתית אני מטופלת בלוסטרל 50 מ"ג אבל אם בימים רגילים הוא מחזיק אותי ומאזן אותי, אז במצבים כאלה, שהמתח מאד גדול, המחשבות האובדניות חוזרות... אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה, אבל התחושה היא שהכל פשוט גדול עלי... שאני לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם העולם הזה... שכל דבר מצליח לחדור אלי ולפגוע בי, ואני מידי יום חווה מול אבא שלי תחושות של פגימות וחוסר אהבה...
האנשים האחרים שבאים איתו במגע בעבודה, ואינם קשורים אליו משפחתית, זוכים ליחס טוב יותר... אליהם הוא לא מרשה לעצמו לדבר בצורה כזו ולהעביר עליהם ביקורת כל הזמן...
השאלה היא האם לגשת למיון? או להמשיך להיעזר בסרטוני העצמה ביוטיוב...
ביום ראשון אחרי כמעט שמונה חודשי המתנה (!!!) אני סופסוף מתחילה טיפול פרטני עם פסיכולוגית קלינית במרפאה לבריאות הנפש, זאת לאחר שהעובדת הסוציאלית של קופת החולים התעקשה שתהליך של 12 פגישות בלבד לא יספיק ולכן לא כדאי להתחיל...
אני חוששת שפסיכולוגית קלינית תתחיל לעשות איתי תהליך של "חפירות" שייקח שנים, ואני זקוקה לעזרה מיידית ופרקטית של "מה לעשות מחר"!
כמו כן, היא צעירה ואני חוששת שהיא לא תצליח להתמודד איתי: בת 40, עובדת סוציאלית בעצמי (לא עובדת בתחום כבר כמה שנים לאחר כמה הליכי פיטורים ממקומות עבודה בהם עבדתי כעו"ס), בחורה מאד אינטליגנטית וחריפה, והיא בוודאות צעירה יותר ממני... אני מקווה שהיא תצליח להתמודד איתי וגם באמת לעזור לי... אבל זה רק ביום ראשון והיום יום שלישי (כמעט רביעי)... האם לגשת למיון?... תודה רבה וסליחה על האריכות...
שלום גבריאלה.
ראשית, אם יש לך חשש שאת אכן עשויה לפגוע בעצמך אל תהססי ופני מיד למיון. עדיף לשמור על עצמך ולהיות טובה ו"טיפולית" כלפי עצמך מאשר להזניח את עצמך ולקחת סיכון.
לגבי הטיפול, אני מאמינה שכל מטפל שעובד במסגרת של טיפולים תחומים בזמן, ובפרט כאשר מדובר במצב משברי, יודע כיצד למקד את התהליך הטיפולי ולהתאים אותו לזמן המוגבל. לצד זאת, אני מציעה לשתף את הפסיכולוגית בכל החששות ולעזור לה להתאים את עצמה לצרכייך. 12 מפגשים הם אמנם זמן קצר, אבל לעתים זהו פרק זמן מספיק כדי למצוא כיוון ראשוני ו"להחזיר למסלול" את החיים שפנו לכיוון שלא משרת ומקדם.
בכל מקרה, אני יכולה לדמיין שהמתח לקראת תחילת הטיפול ולגבי יכולת המטפלת לסייע לך נותן גם הוא את אותותיו, ויתכן שזה חלק מהעלייה בעוצמת הקושי. זו תגובה אופיינית לרגעים שלקראת תחילת טיפול. במובן זה, אני מקווה שגם אם כרגע עוצמות הסבל גבוהות, בקרוב הטיפול יביא עמו הקלה.
שמרי על עצמך בינתיים, ואל תהססי לפנות למיון אם תרגישי שאת לא יכולה יותר.
ליטל
.jpg)
