היי ליטל,
יש לי שתי שאלות,
1. התחלתי לקחת פריזמה. כדור שלם על ההתחלה. מה זה מעיד על המצב שלי?
2. קשה לי. אני מרגישה כל כך רע כל הזמן.
יש טיול שנתי בעוד יומיים ולא רציתי לצאת כלל.
לפני קצת יותר משבוע העלתי פוסט שמעיד על כוונות יותר אובדניות מבדרך כלל בעמוד האינסטגרם שלי, מה שגרם ליועצת בית הספר לדבר איתי הרבה וליצור קשר עם הורי, ובנוסף היו צריכים אישורים מיוחדים הערכות מסוכנות והערכות מצב בשביל שאוכל לצאת לטיול (למרות שלא רציתי כל כך לצאת)..
מאז אני לא יודעת מה עובר עלי, אני בוכה הרבה יותר מפעם. כל דבר גורם לי להתפרק להתמוטט ולבכות. וזה המון. זה לפחות שעתיים שלוש ביום.. ויש לי סוג של רגעים כאלה, שאני כאילו חוזרת לימים קשים במיוחד שהיו לי, אפילו טראומטיים.. וזה מפחיד.. מפחיד אותי להסתובב ברחוב בצורה מסויימת בהווה אבל המוח שלי פשוט חי את הרגעים הזהים לאלו בעבר.
ואני מתנתקת. מכולם. בידדתי את עצמי מהחברה. איבדתי את כל החברים שהיו לי.
אני יותר בודדה מאי פעם.
זה הפחד הכי גדול שלי. למות בבדידות. אני סובלת. רע לי. השנאה העצמית שלי רק מתעצמת מיום ליום. הדיכאון לא משחרר אותי והתקפי החרדה והתמוטטויות העצבים רק ניהים תחופים יותר, וקשים יותר.
מה עלי לעשות.
שלום מאיה. אני מבינה מדברייך כמה את סובלת, ומתארת לעצמי כמה מיואשת את בוודאי מרגישה בתוך כל זה. למרות זאת, אני מציעה להתבונן על הקשיים שאת חווה דווקא כעל הזדמנות לשינוי. דיכאון וחרדה הם לפעמים הדרך של הנפש לאותת על כאב נפשי שעדיין אין לו מילים, והוא עוד לא ברור. כאשר "איתותי" הדיכאון והחרדה מביאים לקבלת עזרה, זהו לעתים תחילתו של תהליך בו אפשר לדבר, לברר ולעבד את החוויות הפנימית המכאיבות. בירור מסוג זה מביא במרבית המקרים לשינוי חיובי בהרגשה ובתפקוד ובמובן זה, הסבל שאת חווה כרגע אינו לחינם, אלא יכול להיות בסיס דווקא לשינוי ושיפור של חייך. לא ציינת האם את נמצאת בטיפול פסיכולוגי ובמידה ולא, אני ממליצה לדבר על אפשרות זו עם ההורים מאחר ובטיפול אפשר לתת מקום לתחושות הקשות, לברר לעומק את מקורות הדיכאון והחרדה וכך להתחיל לאט לאט להרגיש טוב יותר. לגבי מינון הפריזמה איני יכולה להשיב מאחר ואיני מתמחה בתחם התרופתי, אך מציעה להסתכל על כך בעיקר כעל דרך טובה ויעילה להשגת שינוי, ובפרט כאשר הטיפול התרופתי ניתן לצד טיפול פסיכולוגי. ליטל
