כתבתי פה כבר מספר פעמים.אני נמצאת באשפוז יום ויש שיפור משמעותי.
עם זאת, היום חוויתי משהו שקורה הרבה למרות ההתקדמות בטיפול.
הייתי באיזשהו אירוע בביהס של הבת שלי
עם הגיעי לשם הרגשתי מוצפת פיזית ורגשית. גם מכמות האנשים גם מהקולות והאנשים ובכלל מכל ההמולה וההתרחשות.
לצד זה גם הוצפתי במחשבות קשות זה התחיל במחשבות שקשורות לערך עצמי ואפילו לזהות,למשמעות החיים,לזקנה...דבר הוביל לדבר מחשבה גררה מחשבה..רציתי רק ללכת משם ואז הלכנו וחשבתי שאין לי סיכוי לשרוד את החיים האלה ושכשייגמר האשפוז אשים קץ לחיי.
נאלצתי להפיג את העומס הזה באמצעות כוויות מסיגריה.
אני רוצה לציין שדווקא היום חזרתי בטוב מהטיפול,הייתה לי שיחה טובה עם הרופאה ואמרתי לה שאני מרגישה טוב יותר.
בגלל הבחירות אהיה שם שוב רק ביום רביעי ואני לא יודעת אם ואיך להביא את זה לשם ואני גם לא יודעת אם אפשר לעזור לי בזה..ואני מרגישה שהכל יורד לטמיון.
זה לא פעם ראשונה שזה קורה.אני עייפה ומיואשת.
שלום לך.
קודם כל, אני שמחה לשמוע על השיפור שחל, ושמחה שאת מצליחה לזכור אותו למרות הרגשות העכשוויים הקשים.
פגיעות עצמיות למיניהן, לפחות כפי שאני מבינה אותן, הן סימפטום בעל רבדים רבים, שנוגע הן לקושי לשאת ולווסת רגשות (אותו נדמה לי שאת מתארת) והן לחוויות עמוקות ומוקדמות. מתוך כך, אנשים רבים שפונים לפגיעה עצמית מתקשים להיפרד ממנה גם כאשר חל שיפור משמעותי במצבם. במובן זה, עם כל הכאב הכרוך בכך, אני מציעה לא להיבהל יותר מדי ממה שקרה אלא להתמקד בהתמודדות העתידית, בין היתר במציאת טיפול המשך לאחר האשפוז בו תוכלי לדבר באופן גלוי יותר על הפגיעה העצמית.
בנוסף, כדאי לקחת בחשבון שהיום שלפני חופשה מאשפוז עשוי להיות טעון ו"מועד לפורענות" מאש רויום חופש כזה קוטע את רצף הטיפול והליווי, וזה לא פשוט.
אולי קשה להרגיש כך עכשיו, אבל יש לי אמון רב באפשרות לשנות ולהיפרד מהפגיעה העצמית, לאט לאט.
ליטל
